ההגדרה הייתה "מסע של ערבות הדדית". מסע אל זמנים שחלפו, אל מקצוע החקלאות שכמעט ונזנח, אל אלו שהיו מודל לחיקוי ומאז נדחקו לטובת התעשייה, הקדמה וההיי-טק. "אנחנו בקטע חיובי בלבד, לבוא, לעשות כבוד לחקלאים, לעבור בין חקלאי לחקלאי, להזמין אותם בערבים, ללחוץ להם את היד ולהגיד להם - חבר'ה, כל הכבוד", אומר תום קול, ממארגני מסע הטרקטורים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
תחנה ראשונה: גידולי השדה של קיבוץ יגור. בהפסקה הקצרה בין קטיף הכותנה לבוטנים, הוותיקים נהנים להיזכר בתקופות אחרות כשהענף היה גאוות הקיבוץ. "האנשים מטבע הדברים בשנים האחרונות יותר מחפשים את העבודות במשרד, פחות בשמש. קצת עצוב אבל זאת המציאות, אין מה לעשות", אומר אחד החקלאים המקומיים.
יוזם המסע הוא תום, הבן של עמי. האבא כמעט 60 שנים בחוץ בשדה, הבן בחר בדרך אחרת. "זה טוב שהוא הלך לעסקים", אומר עמי. "תאמין לי, בעסקים עושים הרבה יותר כסף מאשר בחקלאות". אבל הבן לא מתכוון לא לזנוח את התחום לחלוטין: "חקלאות נעשה בפנסיה, בתור תחביב".
"יש חקלאות, לא הכל כסף"
גם היום השני נפתח בקפה וקצת מנוחה. המטרה היא תמיכה בחקלאות, אבל לא כל החקלאים חיבקו אותם - לפחות לא בהתחלה. "זה העתיד שלנו. מי ייתן אוכל לעולם? מה, יאכלו מקדונלדס? מאיפה הבשר יגיע לשם, מאיפה החסה? מנדל"ניסטים? מדנקנר? מי יביא להם את זה בסופו של דבר?", שואל נפתלי הראל, חקלאי מכפר גליקסון.
תום ויוני אומנם יזמו את חוצה ישראל החקלאי, אבל המקור נמצא אי-שם בתחילת שנות ה-70. חקלאי קיבוץ נירים יצאו עם הטרקטורים לטיול בן 1,200 קילומטרים בשטח הכבוש סיני. "יש פה סיפור גדול בין המכונה לבין האדם", אומר רן חדוותי מעין שמר. "המחרשות שהם חרשו בהן, הידיים שלהם שזרעו את החיטה, זה היו הידיים הראשונות שזרעו כאן על האדמה הזאת, אחרי אלפיים שנות גלות, שזרעו חיטה ללחם".
אחרי חמישה ימים לא קלים, בלי מזגן, במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש, המסע שהחל בצפון מסתיים בקיבוץ נירים בדרום, שם מקבלים את פניהם הוותיקים - אלה שעשו את זה הרבה קודם. "במדינה הזאת כבר הפסיקו ללכת ברגל או לטייל, אלא רק במכוניות, ואם יש רעיון ישן-חדש - הרי זה מבורך", אומר מוטי בלושטיין מקיבוץ נירים.
"יש חקלאות. לא פגשנו אף אחד שהיה ממורמר על מצבו. אתה רואה עדיין יש את הניצוץ. לא הכל כסף", מסכם יוני אלון מבית השיטה, ממארגני מסע הטרקטורים. בסוף היום הטרקטורים חוזרים צפונה. חלקם ישובו לשדה, חלקם ישכבו במוסך או במסגרייה כדי להזכיר לדור הצעיר שפעם מזמן, לפני עידן הפייסבוק, האייפד והסמארטפון, הייתה ישראל פשוטה, תמימה, ישראל אחרת.