זאב "ז'אבו" ארליך, מדריך וחוקר השומרון וחבר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל מתעד ומצלם את האהבה הגדולה שלו - שרידיה של מסילת הרכבת החיג'אזית העתיקה שמציינת את שנתה ה-100.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ז'אבו, יהודי דתי תושב עופרה, מתרוצץ נרגש ברחובות שכם הפלסטינית. "מישהו אמר עלי פעם שכשז'אבו נכנס לאיזה כפר - זה כמו ילד בחנות צעצועים", הוא מודה. גם תושבי המקום מכנים אותו "מג'נון".
תחנת הרכבת הישנה של שכם ניצבת עד היום, כאילו מבוישת, סמוך לקסבה של העיר. מפזרת רמזים על עברה המפואר - היותה הלב הפועם של העיר והקשר שלה עם שאר העולם. אבל הרכבת מתה, וההווה אפור מאוד. שכם הייתה בעצם התחנה האחרונה של רכבת השומרון. קצת צפונה משם, ליד סבסטיה, עומדת פנינה אמיתית ועליה השלט: "תחנת מסעודיה, 1914".
מי כבר יכול לזכור רכבת שחוגגת יום הולדת 100? תתפלאו. עבד אלסלאם דע'לאס, תושב הכפר בורקא שבשומרון, בן 110, עדיין זוכר עולם שנשמע כמעט אוטופי. "יהודים, ערבים ומצרים נסעו ברכבת יחד", הוא נזכר. "היו מדברים מתי באים, מתי נוסעים, כך זה היה. איש לא יכול היה לנהוג באלימות כלפי היהודים".
"מהירות בעלייה: 10 קמ"ש"
הרכבת החיג'אזית הוקמה בראשית המאה ה-20. התחנה הראשונה היתה בדמשק, התחנה הסופית ניצבה 1,302 קילומטרים משם, במדינה שבערב הסעודית - בחצי האי ערב. המטרה, רכבת למכה, מעולם לא יצאה אל הפועל. למסילה הגדולה של האימפריה העות'מאנית הייתה גם שלוחה בארץ - שהחלה מדרעא שבסוריה והגיעה עד חיפה. באמצע, בעפולה, היא הסתעפה אל השומרון - תחנות ג'נין, טול כרם ושכם.
"לפעמים, בעליה, המהירות ירדה עד ל-10 קמ"ש, לפחות היתה להם הזדמנות ליהנות מהנוף היפה", הסביר מדריך מסעות השטח ג'וי בירן, חסיד של הקסם העות'מאני. "כדי שיוכלו לעבור כאן בערים חצבו בידיים, עם טוריות ופטישים. המוטיבציה היתה דתית - לספק תחבורה לעולי רגל, אבל כל אסטרטג בשקל יודע שרכבת היא כלי תחבורה מצוין לנשק ואספקה לכל האימפריה.
בדרך צפונה, כשנדמה שהרי השומרון סוגרים עליך, נגלית לעין מנהרת רמים שאורכה כ-200 מטרים. "חפרו כאן לאט, במשך כמה חודשים, עד שמצאו את האור", סיפר בירן. קשה שלא להתפעל מהמנהרה הצרה הזו, המחופה אבן שומרונית, דרכה עברה הרכבת.
גם לאה אסא מקיבוץ בית זרע עדיין זוכרת את הימים היפים של הרכבת, שהמשיכה לפעול גם אחרי שיוזמיה, הטורקים, כבר לא שלטו כאן. האימפריה העות'מאנית כבר קרסה, בארץ ישראל יש בעל בית חדש, הבריטים, אבל את חנה עניין רק דבר אחד - להחזיר את בתה תמר שזה עתה נולדה מעפולה אל הבית בקיבוץ בית זרע. "נכנסנו לרכבת ולא היה מקום, תמר היתה בת 10 ימים", נזכרת לאה. "נהג הקטר הואיל לקחת אותי אליו לתוך הקטר. היה יום קר, אז ישבתי מול התנור והיה לנו חם".
רכבת העמק הפכה לסמל בזיכרון הציוני, אבל עבור תמר אפריק, התינוקת שבגרה, הרכבת היא זכרונות ילדות נעימים. "היינו אוספים אבני צור שהרכבת הלהיטה - זה היה ריח גן עדן", סיפרה.
10 שעות נסיעה מחיפה לדמשק
גם בתקופה הבריטית המזרח התיכון נותר חסר גבולות. מחיפה היה אפשר לעלות על רכבת ולהגיע לקהיר, לביירות, לרבת עמון וגם לדמשק כפי שעשה אלי לוזיא מקיבוץ אפיקים. "הייתי בגן, נסעתי לחתונה של דוד בדמשק. הדוד לא עניין אותי, אלא הנסיעה", נזכר לוזיא. "הרכבת עלתה על גשר צר, ואמרתי לאמא: 'אם הנהג יזיז את ההגה, אנחנו ניפול לתהום'. זה היה הירמוך. פחדתי מאוד בנסיעה, שנמשכה 10 שעות".
רבים מנוסעי הרכבת מתבדחים עד היום על מהירותה האיטית. מספרים שהיה אפשר לרדת מהרכבת, לקטוף פרחים, ולחזור אליה ללא חשש. אלא שבשנת 1951 נפסק שקשוק הרכבת בעמק. על פי התכנון, בעוד שנתיים הוא אמור להישמע שוב, אך הרכבת החדשה לא תעבור את הירדן. על הירמוך עדיין עומדים שני שרידים לגשרים שחיברו את ארץ ישראל למדינות שמסביב - אחד נסתר וחבוי, לצד אחיו המפורסם שפוצץ בליל הגשרים. על החיבור הזה עם השכנים אנחנו יכולים בינתיים רק לחלום.