מרים ובני מכירים מצוין את מרפאת "סאביק" בבוקרשט. אחרי שנים של טיפולים שנכשלו כאן בארץ, 25 טיפולים, כשכבר אין בררה והגיל מכתיב תרומת ביצית ובישראל אין, שולחים אותם לשם.
מסע אחרי מסע, שמונה פעמים נסע הזוג לרומניה. אל אחת הנסיעות מצטרפת הבמאית ציפי ברנד, ומתארת את הדרך האבודה לילד, את כל מהלך המסע, ואת הטיפול על ידי הצוות הישראלי, שהשבוע נעצר.
"כל פעם אותו סיפור, תמיד חולמת על תאומים", אומרת מרים. "בא לי לבכות, כל פעם אותו סיפור". השבוע, שנה אחרי הניסיון האחרון הכושל, בני ומרים שומעים, כמו כולם, על האירועים ברומניה. סיפור המרפאה שאליה נסעו במשך שנים הוא עכשיו פרשת הביציות. "מיד ידעתי שזה בית החולים", היא אומרת. "תמיד אמרנו: זה רק עסקים, עסקים, עסקים".
בסוף הוחלט: מאמצים
אז מי אשם? מי הלשין? מי פעל נגד החוק ברומניה? כל השאלות האלה, מסקרנות ככל שיהיו, מתגמדות, כך נדמה, אל מול העובדה שהפרשה היא לא שם, היא כאן, אצלנו. החוק שמאפשר מתן תרומת ביצית, כאן אצלנו, תקוע בין קריאה לקריאה, בין ממשלה לממשלה, מאלץ כל אישה שרוצה להיות אימא להתייסר במסעות אל מעבר לים.
"אולי הפעם יבינו, מישהו שם בכנסת שיש לו אולי גם במשפחה, שצריך את זה", אומרת מרים. "אבל בלי שום קשר, הוא צריך לדעת שיש הרבה נשים שצריכות תרומת ביציות. אין בררה אחרת. כמו שיש תרומת זרע, למה לא לעשות אותו דבר?", היא שואלת.
ביומן שלה, תיעדה מרים 33 ניסיונות להביא ילד לעולם. בסופו של דבר החליטה לאמץ. למרות השמחה הגדולה לקראת האימוץ, למרות שעייפה לגמרי מנסיונות להיכנס להיריון, הידיעה שברומניה במרפאה נותרו עוד שתי ביציות עבורה, גרמה לה לאחרונה לחשוב שאולי עוד ייסעו הקיץ לשם, אולי עוד תנסה.
אבל אחרי השבוע הזה, היא חוששת שהביציות שלה הושמדו, שהסיכוי אי פעם ללדת אבד. הרצון להיות אימא יותר חזק מכול.