השעה הייתה 4 לפנות בוקר. בני מורגנשטרן נשכב על רצפת הרכב בחניון של הר הרצל בירושלים. הכאב ברגל היה בלתי נסבל. הוא ידע מראש שזה יהיה קשה, רק לא ידע מראש להעריך כמה. אם יש משהו שאי אפשר לצפות, זה מה יקרה לגוף שלך אחרי כמעט 120 קילומטרים של ריצה רצופה. "זה כואב, כאב שקשה להסביר. אולי נשים בלידה יכולות להבין. יש נקודה שהגוף שלך אומר לך מספיק", אמר מורגנשטרן בעודו נאנק מכאב.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
18 שעות קודם לכן נפגשנו איתו למרגלות המצדה. בגיל 41, עמד מורגנשטרן 164 סנטימטרים של שרירים, אצן מנוסה ולוחם ביחידת המסתערבים של משמר הגבול, לצאת לריצת חייו. המסלול - בלתי נתפס: מפסגת המצדה, דרך שביל הנחש צפונה לאורך ים המלח - ומשם עלייה לבירה. ולקינוח? מרתון ירושלים. 167 קילומטרים מהם 37 בעלייה. 24 שעות של שיכרון חושים.
יש אנשים שיוצאים לריצה כזו רק בשביל עצמם, אבל הוא רץ בשביל אחרים. מורגנשטרן רץ עבור חברי עמותת "בית הגלגלים", שהתכנסו יחד עם חברים ובני משפחה על ההר - עמותה שמספקת מגוון שירותים לילדים, בני נוער ומבוגרים בעלי נכות פיזית בה הוא מתנדב. עמותה שחבריה צריכים להתעלות על הקושי הפיזי בכל יום מחדש. "המסע שלך הוא המסע שלנו, ההצלחה שלך היא ההצלחה שלנו - התגברות הרוח על החומר", אמרה לו בהתרגשות סוואעד אל-קלנאווי, חברת העמותה.
אחרי שירד בקלילות בשביל הנחש, הצטרף אליו חבר - אחד מיני רבים שיצטרפו אליו לריצה לאורך הדרך. את חלקם אסור עדיין להראות, כי הם עדיין בתפקידים מבצעיים רגישים בצה"ל ובמשטרה. ריצה כזו מכונה "אולטרה-מרתון", שם כולל לריצות שאורכן גדול מאורכו של מרתון שהוא קצת יותר מ-42 קילומטרים.
חיידק הריצה? זה בכלל התחיל חצי בצחוק
מי שמלווה את כל מסלול הריצה של בני היא נעמה, אשתו. ברכב. היא תומכת בו, גם אם לא תמיד קל לה עם התחביב של בעלה: "יש דברים שאי אפשר להילחם בהם. אמרתי לו שזה לא מוצא חן בעיניי ושאני לא אוהבת את זה, היום כבר מאוחר מדי לשנות את זה".
חוץ ממנה, מלווים אותו גם רומן, מאמן הריצה - והחברים ממג"ב. החיל כולו התגייס למבצע הזה ושלח למסע גם רכבי ליווי, אמבולנס וכל מה שצריך. אחרי קבלת הפנים הקצרה שערכו לו בעין גדי, בני המשיך צפונה, כשאנו מתלווים אליו.
הריצה התחילה אצלו בתיכון. מורה אחד שאל חצי בצחוק את התלמידים בכיתה שלו 'מי רוצה לרוץ חצי מרתון?'. בני הרים את היד: "הייתי בן 16, הבנתי שהגירויים הפיזיים זה כנראה משהו שעושה לי את זה. כנראה יש משהו לאנשים קטנים בפיזיות שדוחפים את עצמם עוד טיפה קדימה".
ואם חשבתם שלרוץ כל כך הרבה זה בריא - אז לא: "מאמץ ממושך כל כך זה לא טוב לגוף, שלא יספרו לכם סיפורים. אני מפרנס יופי יופי אורטופדים. הגעתי לריצה הזו אחרי 10 ימים של כדורים נוגדי דלקת", התוודה מורגנשטרן והעיד על עצמו שאם לא יוכל לרוץ בגלל הנזקים שיגרום לעצמו, הוא יעבור לשחייה. "אמרתי לו שזה לא בריא ושעוד נשב יחד בדיור מוגן ואחליף לו מפרקים בברכיים. זה ברור לי", חשפה אשתו נעמה את ממדי הדאגה שלה לבעלה.
הקילומטרים התקדמו, וגם הכאבים
בקילומטר ה-57, התחיל המשבר הראשון. למורגנשטרן, שכבר חצה את המרחק של ריצת מרתון, החלו כאבים חזקים בשרירים - וגם הראש נתן את אותותיו. "מרתון זו ריצה שייתכן שדברים ישתבשו בה, כזו בה הרצים יצטרכו כפי הנראה לאלתר", הסביר רומן ספיבק, מאמנו של מורגנשטיין. "באולטרה מרתון זה כבר סיפור אחר לגמרי. דברים ישתבשו בוודאות, ואז חייבים לאלתר".
הלילה ירד - ומורגנשטרן פנה מערבה, לכיוון ירושלים. בשלב הזה, מה שהכי הדאיג את אשתו, נעמה, הוא שבני יטיל שתן. כעבור זמן קצר, הגיעה לאוזנה הבשורה המשמחת: "הוא נתן שתן? איזו בשורה מעולה, למה לא אמרו לי?", אמרה - ובעלה האצן מיהר להסביר: "פיפי זה חשוב, זה אומר שהכליות עובדות והכל בסדר".
קצת לפני מישור אדומים, הוא עשה סטייה קטנה ליישוב בו הוא גר, אלון - שם קידמה את פניו קבלת פנים מחממת לב של רבים מהתושבים, כזו שהוא לא ציפה לה. "אתם מדהימים ואין לי מה להגיד, אני רואה פה את האנשים ואין לי מה לומר", התרגש מורגנשטרן - ושב להמשיך בריצה.
רבים מהם ליוו אותו עד לצומת, משם המשיך בעליות הקשות לירושלים. בשלב הזה, התחיל אצלו כאב חד באזור עקב אכילס של רגל ימין, שרק הלך והתגבר: "כללית, אני מרגיש בסדר גמור, אבל גיד האכילס שלי ברגל ימין כואב ברמות שזה מסכן את הבריאות. כבר חצות, ואנחנו בקילומטר ה-110".
קצת לפני 2 בלילה הוא הגיע ל"יד ושם", שם הבין שהוא חייב לנוח - בניגוד לתכנית המקורית, כדי לתת לרגל להירגע. אל מגרש החנייה של הר הרצל הוזעק המדקר שלו מפרדס חנה. ברגעים האלה הוא ניסה להרגיע את הכאב. בשלב הזה, לא היה ברור אם מורגנשטרן יוכל להמשיך במרוץ: "יש בזה משהו הזוי, נשקול מחדש את ההמשך אחרי זה".
אלא שאחרי דקות ארוכות - בני קם וחזר למרוץ - ושבנו והצטרפנו אליו לריצה ב-4:30 לפנות בוקר. "כל החלק שמהמותניים ומטה הלך לי. אם אני לא אגיד שאני מחכה שזה ייגמר אני משקר", אמר וייחל כבר להגיע לקו הסיום.
סוף המסע: כמעט כמו 4 מרתונים ברצף
השמש עלתה, בני התקדם לאט, בין ריצה קלה להליכה. בינתיים, זינקו אלפי הרצים למרתון שלהם. קצת אחרי 10 בבוקר, כמעט 24 שעות אחרי שיצא לדרך, הוא חצה את קו הסיום. הוא רץ מספר קילומטרים פחות ממה שתכנן - אבל מי באמת סופר במרחקים האלה.
"היה שווה. קשה, אבל שווה כל רגע. בסוף יצא שרצתי 152 קילומטרים", סיפר מורגנשטרן בסוף הריצה. על הדשא בקו הסיום, חיכו לו הילדים מ"בית הגלגלים", החברים ממג"ב והמשפחה. ברגע מלא ההשראה הזה, בני רק חיפש מקום לשבת. לתת לגוף החבול שלו מעט להירגע.
ואם חשבתם לרגע שאחרי הדיקור, הכאבים, העליות והמשברים מורגנשטרן יסיק מסקנות להמשך - תחשבו שוב. "עכשיו זה הזמן לנוח. אבל בטוח יהיו יעדים חדשים, אני אעדכן".