הייתי ילד בן שש אחרי שבוע של סיוט. כשאתה רק מגלה מה זה "פחד". כשבמקום טיול יפה בארצות הברית, אתה שבוי שיושב עם הידיים למעלה ושואל את אמא אם זה "כואב כשהורגים". ואז מגיעים המלאכים - החיילים, שליחי צה"ל ומשחררים אותנו. אכן ניצלנו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
37 שנים חלפו, כאילו זה היה אתמול, גם היום קשה להאמין. גם היום קשה לשכוח. אני זוכר את עצמי יורד מה"הרקולס". ומבין שהאנשים העומדים בחוץ באו לקבל אותנו. הם אנשים טובים.
אמא מסבירה לי מי האנשים הללו, ביניהם שר הביטחון שמעון פרס, שיבדה לחיים ויצחק רבין הי"ד. רק מאוחר יותר הבנתי כמה אומץ וכמה תושייה צריך כדי להחליט החלטה כל כך קשה, כמה גבורה ואומץ - לבצע את ההחלטה.
ככל שאני מתבגר אני שומע ומבין איזו התלבטות קשה הייתה לכל האחראים בדרג הגבוה, וראש הממשלה בראשם לקחת אחריות לשלוח חיילים "לסוף העולם" מי יודע כמה יחזרו משם.
"כבני רשף חשו הרחיקו עוף
להשיב את כבוד האדם".
אשרינו שאנו בנים לעם
"שאת בניו לא יפקיר לזר"
מעומק הלב אנו יודעים להודות ולהוקיר.
כשאני עובר ברחוב אבן גבירול ליד האנדרטה שהוקמה יש לי "שיחה" עם יצחק. תודה אני אומר לו, קיבלתי חיים, והחיים נתנו חיים חדשים - לילדים יתיר, נעה, אמתי וניר יהונתן.
אנחנו לא שוכחים.
שי גרוס היה בן 6 כשנחטף וחולץ במבצע אנטבה