המחאה בשדרות רוטשילד היא מאוד פוטוגנית. שורות של אוהלים, חלקם קטנים ואפורים, חלקם מרווחים ומקושטים וחלקם יצירתיים במיוחד - באחד מהם היה אפילו אוהל עם בריכה בחצר. אבל המחאה הזו היא לא של האוהלים, אלא של האנשים שבפנים.
הלכנו בסוף השבוע לגזרה הכי חמה במדינה וביררנו מי אלו אותם אנשים שהחליטו לעצור לרגע את חייהם ולנטוע אוהל בשדרה.
עופר, בן 28, עובד כמלצר בבר בתל אביב. הוא מתגורר עם שני שותפים ומשלם שכר דירה בסך 2,000 שקלים בחודש. "כצעיר המפרנס ומכלכל את עצמו, עובד כל לילה עד השעות הקטנות, הסיכוי לשים בצד סכום כסף על מנת ליצור חיסכון הוא בלתי אפשרי. אני כרגע מצליח לחסוך 10,000 שקלים בשנה, כך שלקנות דירה ייקח לי בחישוב פשוט, 200 שנה. אני כאן כי אני מאמין שהכוח בידיים שלנו, הצעירים, שהולכים לצבא ומשלמים מיסים ובסופו של דבר מרגישים פראיירים".
אלירן, בן 28, סטודנט לעיצוב, עובד כמלצר וגר בשכונת פלורנטין. "במהלך השבוע אני עסוק בלימודים ובמשמרות בעבודה, אבל ברגע שאני יכול אני מגיע לאוהל". אלירן מדגיש שעצם זה שאנשים העתיקו את חייהם מחזק את העמדה שהם רוצים להעביר, "הגיע הזמן לשינוי". בחום הכבד מצאו אלירן וחברו דרך להעביר את המסר וגם להתרענן.
רותם וניר, בני 25, הם שותפים לדירה ברמת גן יחד עם עוד 3 שותפים - סך הכל חמש נפשות בדירה. שכר הדירה שהם משלמים הוא 6,500 שקלים בחודש. לדברי רותם, העוסק כמדריך יהודים מחוץ לארץ המגיעים לשנת שירות, צפוי להתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב וחושש שלא יוכל לעמוד בהוצאות.
"לא רע לי, אבל בעתיד אני אצטרך עזרה", אמר. על הצטרפותו למחאת האוהלים הוא מספר כי "כשהמחאה החלה לפני כשבועיים לא היה ברור מה גודלה, מהן מטרותיה והאם היא מלווה באג'נדה פוליטית. מרגע שהבנו, אני וחברי, כי מדובר במחאה חברתית משמעותית , הרגשנו שאנחנו חייבים להיות כאן".
ניר, מדריך נוער בסיכון, שוהה באוהל ככל שמתאפשר לו: "כל חיינו חיכינו למהפכה ועכשיו היא באה". "הסיבה שהצטרפתי למחאה והקמתי אוהל בשדרה היא לא אישית", מסביר רותם. "אני לא נמצא כאן כי רע לי, מצבי הכלכלי טוב. יותר מזה, במידה ותתקבל רפורמה בנושא הדיור, ההורים שלי שהם בעלי דירות עלולים להיפגע מכך".
אברהם שושן, בן 43 מירוחם, הגיע לשדרת האוהלים בתל אביב השבוע. קודם לכן שהה באוהל שהקים בגן הסוס בירושלים. אברהם, חולה סכרת, מטפל באשתו המוכרת על ידי ביטוח לאומי כבעלת 100% נכות. השניים גרים בדירה בקומה שלישית בבניין של דיור ציבורי. "אני נלחם בשביל אשתי", הוא מספר. "אני מבקש עזרה והתחשבות לעבור לדירה בקומה ראשונה מפני שאשתי מרותקת לכסא גלגלים ואינה יכולה לצאת מהדירה, הבית הפך עבורה לכלא".
עוד מספר אברהם כי על מנת לקחת חלק במאבק, נאלץ לשכור מטפלת עבור אשתו שתהיה איתה בזמן שהוא נמצא באוהל. אברהם ואשתו אינם עובדים ומתפרנסים כעת מקצבאות בסך של 7,500 שקלים. "מצבי לא קל, אבל אני לא נזקק ומבקש צדקה, אני כאן כדי להזדהות, כדי לקרוא לצדק חברתי, חייבים להתעורר". לדעתו של אברהם, "המאבק צריך להיות דומה לזה של הפנתרים השחורים שהוביל צ'רלי ביטון ולא צריך להיות מובל על ידי אנשים שמנסים לגזור קופון כמו עופר עיני או לתפוס גל לפוליטיקה כמו חלק מהצעירים כאן".
השכנים למאהל של אברהם הם שני נערים בעלי קרבה משפחתית, משה בן 16.5 ואלמוג בן 18. הראשון מירושלים והשני מכרמיאל. בין השלושה נוצרה אווירה משפחתית כמעט והם מעבירים יחדיו את הזמן בספה מחוץ לאוהלים שלהם. משה סיפר כי הוא הגיע לשדרת רוטשילד משום ש"זה נוגע לעתיד שלי במדינה". אלמוג הסביר כי "בעוד שנה אני מתגייס לשירות צבאי ומקווה שכשאשתחרר אוכל לשכור דירה בתל אביב".
אירינה, בת 52, עלתה לארץ מרוסיה בשנת 1996. היא בעלת תואר שני בהנדסה ומתגוררת בשכונת התקווה בתל אביב, בדירת חדר בגודל 14 מ"ר ומשלמת עבורה 1500 שקלים בחודש. אירינה נמצאת לבדה בארץ, היא מקבלת קצבת נכות מביטוח לאומי בסך 1,275 שקלים ובשל מגבלות בריאותיות אינה מצליחה למצוא עבודה. "כבר שנים אני נעה בין אבטלה לעבודה, אני רשומה בלשכת עבודה, אבל לא מקבלת שום עבודה", היא מספרת בכאב.
"אני לא רוצה להיות במדינה הזו יותר", אומרת אירינה, "אבל אני לא יכולה לעזוב בגלל חובות ועיקולים שצברתי במשך השנים. אני יודעת שבאירופה אוכל להצליח, אוכל למצוא עבודה בהתאם לכישוריי - מהנדסת בניין, ולא לעבוד בניקיון בתים".
אירינה הוסיפה כי היא נהנית לשהות במאהל ברוטשילד: "אני מעדיפה לחיות עם צעירים, בעלי ראש פתוח שמתייחסים אליי יפה". בשכונת התקווה, היא אומרת, "מתייחסים אליי כזרה".