בחוץ משוגרים טילים - והם ממשיכים בשגרה. את יום העבודה שלו מבלה רוני ביטמן על עגורן בגובה 30 מטר. החבר'ה שמחכים לו למטה אמנם דאגו למיגונית, אבל רוני יכול להתפלל ליושב במרומים וכמובן לכיפת הברזל, ששום דבר לא יקרה. "אני עוצר את העבודה, יש לי פה שכפ"צ ואני מתמגן כמה שאפשר", אומר ביטמן שמפעיל עגורן בחברת החשמל לפרנסתו. "אין לי זמן לרדת למטה למיגונית. זה מפחיד אבל זו המציאות".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
רוני רואה בקו ישיר את עזה שנמצאת כ-6 ק"מ מדרום. תפקידו הוא להעמיס את הפחם שבאניות ולהעבירו למסוע בדרך לאספקת החשמל. "להפסיק לעבוד זו בכלל לא אפשרות. אי אפשר להשאיר את המקום ללא פריקה. אי אפשר להשאיר את המדינה ללא חשמל", הוא מספר.
יום של הפצצה - והפצה
גם מריה אמיר, דוורית מאשקלון, צריכה להמשיך ולחלק את המכתבים לתושבים. אזור החלוקה של מריה בעיר הוא בין חוף הים לסוללת כיפת הברזל. הלקוחות מופתעים שהיא ממשיכה לעבוד כרגיל כשהטילים בחוץ שורקים, אבל מבחינתה אין בכלל שאלה. "גם במלחמת העולם השנייה השנייה חילקו דואר - ובכל מצב", היא אומרת.
מריה מכירה את כל השכנים. ברגע שיש אזעקה היא מיד מצלצלת או קוראת להם מבחוץ כדי שיפתחו לה. בבנייני המגורים היא מכירה את כל הקודים באינטרקום כדי שתוכל לתפוס מחסה בחדר המדרגות. "כשיש הרבה אזעקות, אני ממש נשברת נפשית", היא מתארת. "אבל החלטתי להתגבר על הפחד ולחזור לעבוד".
"צריך לעשות את העבודה"
חיים מתנובה קם כבר 17 שנים באמצע הלילה כדי לפרוק מוצרי חלב באזור אשדוד. "צריך לעשות את העבודה. מישהו צריך לספק את הסחורה ללקוחות גם כשבחוץ יש אזעקות וטילים. לא הרגשתי צורך להישאר בבית", הוא אומר.
גם יצחק גמזו צריך להמשיך ולשרת את הלקוחות שלו. רק שבמקרה שלו מדובר בנוסעים. גמזו הוא נהג קו 8 של "אגד" באשדוד - הקו המרכזי בעיר. במהלך נסיעה אחת הוא נאלץ לעצור כמה פעמים להוריד את כל הנוסעים ולחפש מחסה מהטילים. התפקיד שלו הוא לרדת אחרון, לסייע לקשישים ולילדים ולהרגיע את הנוסעים - דבר לא פשוט ביום שבו הייתה פגיעה ישירה באוטובוס בב"ש.
"אין מה לחשוש או לפחד", הוא אומר. "אם יש אזעקה, יורדים מהאוטובוס, תופסים מחסה ואז עולים עליו בחזרה". הוא עצמו חושב בכל רגע היכן יעצור אם תישמע האזעקה ומקווה שהפעם הבאה שיעצור תהיה כחלק מהמסלול המתוכנן ולא בגלל הטילים.