לפני 70 שנה קיבלה אנה פרנק, ילדה יהודיה מאמסטרדם, מתנה ליום הולדתה ה-13. היה זה ספר שנועד לאיסוף חתימות, אבל היא החליטה לכתוב בו יומן אישי. את דפיו היא מלאה בכתב צפוף עמודים על גבי עמודים ואלפי שורות שמתארות את התקופה שבה הסתתרה יחד עם בני משפחתה במחבוא מפני הנאצים. ברבות השנים, הפך אותו יומן למסמך המפורסם ביותר שנכתב על תקופת השואה.
אחרי כל השנים שעברו, הגענו ל"קפה אירופה" ברמת-השרון. הוא אחד מעשרות מרכזים שהקימה אגודת "אשל" לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן, שנוסדה על ידי הג'וינט ונתמכת ע"י הממשלה. שם, בקפה, נתקלנו במרטי בת ה-82, שסיפרה לנו על פגישה בלתי נשכחת עם אותה הילדה מאמסטרדם - אנה פרנק.
מיליון ומאתיים אלף ילדים יהודים נרצחו בשואה, מתוכם מכיר כל העולם שם של ילדה אחת בלבד. איך הגיבה חברתה החיה של אנה פרנק לטענה שאולי יצא העיסוק מסיפור חייה מכלל פרופורציה? "בוקר טוב, אליהו!", היא הכריזה - והוסיפה: "למה בארץ חושבים שההולנדים היו מי-יודע-מה טובים?".
"משפחת פרנק עשתה 'השיבנו'"
מרטי דותן הייתה רק בת 18 כשעלתה לישראל. בביקור במולדתה הישנה היא לא חסכה ביקורת מההולנדים: "אחרי המלחמה הם ניצלו יופי את היומן של אנה פרנק כדי לנקות את עצמם".
כשהתבוננה בתמונותיה של אנה הצעירה, בת 9-10, שחזרה דותן: "אני זוכרת אותה ככה, אני זוכרת אותה גם יותר צעירה. היא הייתה עליזה, צחקה תמיד, מלאת חיים. אף אחד לא חשב על זה בכלל שהיא הייתה כזאת רצינית, שהיא כותבת בצורה כזאת רצינית את היומן שלה. אבל היא הייתה משהו מיוחד".
מרטי ואחותה אילזה היו בהתאמה בנות גילן של אנה ואחותה מרגוט. ההורים היו מיודדים, וכך נפגשו גם ארבע הבנות בשבתות, בחגים ובשיעורי העברית. ביוני 1942, כשמרטי ואנה היו בנות 13, התחילו הגרמנים להעלות את יהודי הולנד על רכבות. "אבא בא הביתה בצהריים ואמר לאמא את המילים הבאות: משפחת פרנק עשתה 'השיבנו'. עכשיו זה לא אומר לך כלום, אבל ביידישאית-הולנדית זה אומר שהם ברחו. ואז הוא סיפר שהגיעה גלויה מבלגיה שהם הגיעו, והם היו בדרך לשוויצריה,
שם האמא שלו הייתה. אנחנו היינו מרוצים".
ז'קלין ואן-מארסן מתגוררת עד היום באמסטרדם. היא הייתה החברה הכי טובה של אנה פרנק, והייתה גם מיודדת היטב עם מרטי. אביה של ז'קלין היה יהודי ואמה צרפתייה-קתולית שהתגיירה למענו. כמו כל היהודים, נדרשה המשפחה לענוד את הטלאי הצהוב. "במלחמה אמי הבינה שנשקפת סכנה. היא פנתה לרשויות הגרמניות ואמרה שהיא לא יהודיה", סיפרה ז'קלין. "כך, בדיוק בזמן, התאפשר לי לעזוב את בית הספר היהודי שבו הכרתי את אנה. זה הציל אותי, את אחותי וגם את אבי, כי אז היו לו שתי בנות לא יהודיות".
אנה קיימה את ההבטחה לשלוח מכתב
שתי החברות הטובות היו מודעות היטב לסכנה. הן הבטיחו זו לזו שלפני שייאלצו לנוס על נפשן, לפחות ייפרדו במכתב - וכך אכן היה: "ז'קלין היקרה, אני כותבת לך את המכתב הזה כדי להיפרד", כתבה אנה פרנק והוסיפה: "זה בטח יפתיע אותך, אבל ככה נגזר. אני חייבת לעזוב עם משפחתי, את יודעת למה. כשהתקשרת אליי ביום ראשון אחר הצהריים לא יכולתי לספר לך כלום כי אמא שלי אסרה עליי. בבית שררה כבר מהומה שלמה והדלת הראשית הייתה נעולה. אני מניחה שלא תספרי לאיש על המכתב הזה או מי שלחה אותו, ומקווה שנתראה שוב בקרוב - אבל סביר להניח שזה יקרה רק כשהמלחמה תיגמר".
את קטע המלל המרגש היא חתמה במשפט: "החברה הכי טובה שלך, אנה" - והוסיפה: "נ.ב. - אני מקווה שעד שנתראה שוב, עדיין נהיה החברות הכי טובות. ביי ביי".
בינואר 1944 הורדו מרטי ובני משפחתה מהרכבת ומצאו עצמם במחנה ברגן-בלזן בגרמניה."בחורף 44'-45' ניגשה אליי בחורה בשם אנלי גוסלר והיא אמרה לי אם אני רוצה לבוא איתה לגדר, מפני שבצד השני אנה פרנק נמצאת. אנה ומרגוט פרנק נמצאות", היא שיחזרה. "אמרתי לה - מה את מדברת? בני משפחת פרנק הגיעו לבלגיה והם בדרך לשוויצריה. מה פתאום?!".
אחרי שנרגעה מהסערה שהכתה בה הלכה מרטי למקום שאליו הובילה אותה גוסלר. היא סיפרה על כך: "היה חושך וקר מאוד. אי אפשר היה לראות את האנשים מהצד השני, רק אפשר היה לדבר איתם מפני שהיה מין חוט תיל וקש או משהו באמצע. אז דיברנו עם אנה. היא סיפרה לנו שהם בכלל לא ברחו, שהם הסתתרו כאן ושתפסו אותם ביולי 1944. היא אמרה לנו שהיא רעה ושמרגוט מאוד מאוד חולה. היא גם אמרה שאם מרגוט לא תחזיק מעמד אז גם היא לא.
כ-90% מיהודי הולנד נספו בשואה. ז'קלין ואן-מארסן לא עזבה מעולם את אמסטרדם. היא התחתנה עם יהודי, מרגישה יהודייה, אבל לא התקבלה על ידי הקהילה היהודית בגלל סוגיית הדת של אמה. מרטי הפליגה לישראל על סיפון האקסודוס, הוחזרה לגרמניה ועלתה שוב. הייתה מראשוני תושבי אילת, וכיום מתגוררת ברמת השרון, חרדה מתמיד.
"עוד פעם שואה - אני מתאבדת. אני לא מוכנה לעבור את זה עוד פעם", היא אמרה. "עם כל מה שקורה בטורקיה ובאירן, אני פשוט לא רואה חור בקצה המנהרה. אם יש שם אור, אז ייתכן שזו רכבת".