דליה מור וייט, בת לקהילת הכושים העבריים מדימונה, נולדה בישראל לפני 18 שנים. על פי כל מדד, היא לא שונה מחברותיה בנות הקהילה, רק שמבחינת הרשויות היא לא קיימת. אין לה תעודת זהות וגם לא תעודת תושב כמו לרבים מתושבי הכפר העבריים, כך מפרסם הבוקר העיתון "ידיעות אחרונות".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אבל לרישום הטכני והפעוט הזה, כך מסתבר - יש השלכות על כל מהלך חייה. היא נולדה בבית, לאחר שאביה עזב את אמה. האם הייתה כה עסוקה בגידול הילדים, שלא הספיקה לרשום את דליה במשרד הפנים.
מכאן והלאה, צעדה דליה בדרך מקבילה לכל חבריה. היא לא יכלה להירשם לבית הספר המוכר בכפר, כיוון שלא הוכרה במשרד החינוך, ונאלצה ללמוד בבית ספר חלופי, שלא מנפק תעודות בגרות. כשהייתה חולה מעולם לא הלכה לקופת חולים, וטופלה בבית בתרופות סבתא בלבד.
גם לחשבון בנק היא לא זכתה, ויכלה רק לחלום על רישום צ'ק או חיוב כרטיס אשראי. דליה עובדת רק בעבודות מזדמנות, בהן היא יכולה לקבל תשלום במזומן.
לא יכולה להתחתן, חולמת להתגייס
אם זה לא מספיק, היא מספרת, גם בחיי הזוגיות יש לרישום הפורמאלי משמעות מכרעת. "אנחנו גרים בדירה שכורה", היא מספרת על חייה עם בן זוגה, "אבל היא יכולה להיות רשומה רק על שמו. אנחנו רוצים להתחתן אבל זה בלתי אפשרי כי אף אחד לא מכיר בקיומי. אני שקופה, כמו אוויר. אני בסך הכל רוצה חיים נורמליים", היא מסכמת בעצב, "להיות כמו כולם".
על דבר אחד היא לא מוכנה לוותר, והוא דווקא השירות הצבאי. חלומה הגדול הוא להתגייס לצה"ל. "אני רוצה להיות הכי קרבית שאפשר ומוכנה למות למען המדינה שלי. אני רוצה להיות כמו הלוחמת מקרקל שהשתתפה בקרב מול מחבלים", מספרת דליה בהתרגשות. רבל, על פי הנהלים, תושב זר נאלץ לפנות למדינה בבקשה מסודרת לקבלת צו גיוס, וההליך אינו כה ברור מאליו.
מרשות האוכלוסין וההגירה מסרו בתגובה: "על פי חוק ניתן לרשום ילד בשנה הראשונה ללידתו. אם הרישום לא נעשה בתקופה זו, על ההורים להציג פסק דין של בית משפט".