נתחיל הפעם מהסוף: באלפי התיקים והמסמכים שחשף היום (רביעי) ארכיון המדינה, לאחר שהתיר לפרסום את רוב החומרים הקשורים לפרשת היעלמות ילדי תימן בין השנים 1948-1956, לא נמצאת ככל הנראה הוכחה חותכת ל"מערך חטיפה" או הסבר מספק את הדעת לפרשה עוכרת השלווה. עם זאת, המסמכים הרבים יכולים להוכיח כי קיים דפוס דומה במאות ואלפי מקרים: הפרוטוקולים והעדויות שהובאו בפני הוועדות מציירים תמונה עגומה - ומספר עדים, בהם ילדים מאומצים, הציגו בפני הוועדה טענות להעלמת ילדים וגם העברתם לאימוץ, לעיתים - כך נטען - תמורת כסף.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
החומר של הוועדות שעסקו בהיעלמות ילדי תימן (ועדות אחרות) היה אמור להישאר מסווג עד שנת 2070, אך המחאה הציבורית וחשיפת המאבק המתחדש לפרסום החומרים בתוכנית "פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח ובאתרי חדשות 2 Online הובילו לבסוף להחלטת ממשלה לפרסם את החומרים, רובם של הוועדה האחרונה שדנה בפרשה - ועדת כהן-קדמי משנות ה-90'.
עיון במאות תיקים מוביל למספר מסקנות: הוועדות השונות שחקרו את הנושא עשו ככל יכולתן על מנת לקבוע שמרבית הילדים שנעלמו מחזקת הוריהם נפטרו - גם אם הדבר היה כלול בהמצאת תעודות פטירה "בדיעבד", למשל בשנות ה-90'. במקרים לא מעטים מותו של הילד נקבע על סמך רישום בודד משנות ה-40' או ה-50' שאותר בבית החולים, במשרד הבריאות או במסמכי חברה קדישא - והעובדה כי ארכיונים רבים הושמדו או לא נשמרו הובילה מספר תיקים ל"מבוי סתום".
הטעויות והליקויים בתיעוד היו רבים: מרישום לא מדויק של השמות ("נשמעו לא ברור לאוזן אשכנזית", כפי שטענה אחת העדות) ועד נהלים שונים בבתי חולים שונים. חלק מהמוסדות דיווחו על כל ילד שנפטר למשרד הבריאות וכך נוצר רישום אחיד, בעוד אחרים התייחסו לכל תינוק שמת לפני גיל חודש כ"נפל" ולא דיווחו עליו הלאה - דבר שהוביל, לפי הוועדות, לתופעה המתמיהה והכואבת של צווי הגיוס שנשלחו למשפחות בטעות. שאלה נוספת שנשארת פתוחה היא מדוע, לאחר שאותר מידע על הילדים שנעדרו, לא סיפרו למשפחות על מקום הקבורה? למה למשפחות אין העתקי המסמכים? היום, עם פרסום המסמכים, הציבור יוכל להגיע בעצמו למידע שעד כה היה חסוי.
לכניסה למאגר החדש שנחשף לחצו כאן
מדובר ב-3,510 תיקים המכילים עשרות ומאות דפים כל אחד שנסרקו והועלו לרשת, והם עוסקים ביותר מאלף מקרים. מידע שעשוי לפגוע בפרטיות, כגון שם של ילד שאומץ, הושחר מתוך התיקים בשל חוק צנעת הפרט. משרד הרווחה ובית המשפט יוכלו לאשר חשיפת מידע על מאומצים באישור המשפחות, שיוכלו גם לפנות לארכיון המדינה על מנת להיחשף למידע נוסף שלא הועלה לרשת כגון תמונות הגופות (במספר מקרים) או מידע על הנתיחות שבוצעו. בעקבות המידע שנחשף, צפויה להתחדש הקריאה לפתיחת קברים ובדיקות DNA על מנת לקבוע בוודאות מה עלה בגורל הבנים והבנות שלא שבו לחיק הוריהם.
המאומצים מדברים: "אמא שלי לא חתמה על אימוץ"
בין התיקים הרבים, נחשפו גם עדויות (שעברו צנזור ו"השחרה") של ילדים מאומצים: אחד מהם, אדם שנולד בחיפה ב-1951, גילה רק בגיל די מאוחר כי אמו היא אישה ממוצא תימני שנכנסה להריון לפני החתונה - שלבסוף בוטלה. במהלך השנים התבררו לו פרטים מדהימים על תהליך האימוץ: "מישהו בממשלה אמר לי 'כשאתה נולדת לקחו אותך, מכרז בשביל 5,000 דולר למשפחה'. מצאתי שמכרו אותי בשביל 5,000 דולר למשפחה יהודית ישראלית. זה חשוד, משהו לא נראה פה כשר".
העד סיפר לחברי הוועדה על התחושות הקשות מילדותו: "אני זוכר שהייתי עושה מקלחת בבית, הייתי מנקה את העור שלי כדי שאני אהיה לבן כמו שההורים שלי, וגרמתי להם להרבה צרות. שאלתי איפה התמונות שהייתי קטן, שהייתי תינוק. שלחו אותי לפסיכולוג ואז ברחתי שלושה ימים כי אמרו לי את האמת". לאחר שביקש לפתוח את תיק האימוץ פגש את אמו הביולוגית: "נכנסתי לחדר והיא התעלפה".
האם סיפרה לו כי ילדה אותו בגיל 14, בזמן שהאב החל במערכת יחסים עם אישה אחרת: "כשאני נולדתי באו אנשים, היא לא יודעת מאיפה, היא אמרה אנשים גדולים עם עובדת סוציאלית - וחתמו. היא לא נתנה לי חלב אפילו פעם אחת, והיא אף פעם לא ראתה אותי. ניסתה למצוא אותי וזה לא הלך. אמא שלי אמרה שהיא לא חתמה והיא כעסה". המשפחה ש"קנתה" אותו לדבריו העבירה אותו לאחר שנתיים לויצ"ו בגלל ש"לא התפתחתי כמו שצריך, דפקט" - והוא נמסר שוב לאימוץ.
אישה נוספת שאימצה ילד, שנולד לאם ממוצא טורקי והועבר לאימוץ בגיל חמישה חודשים, סיפרה: "עמדתי בתור שנתיים. כשנודע בלשכת הסעד איפה אני מתגוררת, אז תיכף נתנו לי תינוק". במכתב אחר שנשלח על ידי אזרחית לאותה ועדה נטען כי הילד, שהיה אז כבן 17, הוא בעל "תווי פנים תימניים מובהקים, איני יודעת אם הוא אומץ כחוק". הפונה, ששמה הושחר, כתבה כי היא עושה זאת מ"חובתי האזרחית למסור לוועדה החוקרת מידע זה".
"הרופא אמר 'יש לי בשבילכם ילדה'"
תיק נוסף עסק באישה שנולדה בשנת 1954 ולפי ההשערה נמנתה על ילדי תימן ואומצה. בשיחה עם נציגי הוועדה אמרה: "ידעתי בגיל 15 שאני בת מאומצת, אבל מעולם לא דיברתי על כך עם הוריי. שאלתי את אמי אם אני מאומצת והיא אמרה לי כן. אמרה לי שהאישה שמסרה אותי אמרה לה 'לילדה הזו הייתה אמא תימניה יפהפיה שלא יכלה לגדל אותך, זה הכל".
האם המאמצת סיפרה כי בעלה היה עקר ורופא שטיפל בו אמר לבני הזוג "יש לי בשבילכם ילדה". לפי הסיפור שסופר לה, ההורים המאמצים הגיעו לראות אותה כשהייתה בת שנה והוחזקה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. "אמא אמרה שהייתי מלאה פצעים בראש, מאוד מאוד רזה, עור ועצמות, ילדה חולה", סיפרה לוועדה. לדבריה, הסיקור סביב הפרשה גרם לה להרהר בנוגע לזהותה: "כשקראתי את הכתבות בעיתונים התחלתי לחשוב ולקשר – לא יכולתי לישון בלילה, אולי זו בעצם אני. כל הקצוות מקשרים".
בפני ועדת כהן-קדמי (האחרונה מבין השלוש) הוצגה עדות של אדם נוסף שטען כי "בהיותו תינוק הציע צוות אמריקני שהסתובב בבית היולדות בחדרה לקנות אותו תמורת סכום כסף נכבד, אך אמו סירבה". הוועדה לא הצליחה לברר האם התרחש הסיפור, מכיוון שהאם סירבה לשוחח איתם. בתיק נוסף שנחקר גילתה הוועדה כי לא היה קיים רישום לאישור ההורים הביולוגיים לאימוץ: משרד הסעד ניסה לחפש את ההורים, אך לדברי המשרד הם לא הופיעו במרשם התושבים. "יש תיק 'אימוץ' במשרד הסעד לירושלים", נכתב, כשהמילה "אימוץ" הופיעה במרכאות.
במקרים אחרים הופיע רישום חלקי על השתלשלות האימוץ, עם לא מעט "חורים בעלילה": ילדה בת העדה התימנית שאומצה ב-1955 הופיעה בתחילה ברישום כ"אסופה מחוץ לנישואין", אך בהמשך התיק נכתב כי "במשרד הסעד סיפרו לגברת (האם המאמצת) כי הילדה שייכת לזוג תימנים שמיד לאחר הלידה התגרשו ומסרו את הבת למוסד ויצ"ו". משפחה אחת מבאר שבע אימצה בשנות ה-50 ילד כבן שנתיים ממוצא תימני: בתיק נכתב כי "למיטב ידיעתם הוא נולד בתל אביב מחוץ למסגרת הנישואין: שם אמו לא ידוע להם".
נהג אמבולנס טען: "מושחתים, עשו לילדים מה שרצו"
לא רק תיקי אימוץ נחשפו במסגרת פרסום המאגר העצום: אנשי מקצוע שונים משנות ה-50', בהם אחיות ועובדי ממסד ונהגי אמבולנס, התייצבו בפני הוועדות וסיפרו לשופטים ולחוקרים על המחדלים שהיו עדים להם, הרישום הלקוי וגם העדויות על הדרך בה נותק הקשר בין הילדים להוריהם. יהודה הלוי, שעבד כנהג אמבולנס במגן דוד אדום ברחובות, סיפר כי היה מעביר ילדים חולים מהמעברות לבתי החולים ובחזרה. לדבריו, הרישום היה מאולתר: "לכל ילד יש על היד כתובת".
הלוי סיפר כי הופקד על החזרת ילדים שהחלימו למעברות, ובמספר מקרים ההורים - או מי שהיו רשומים כהורים - לא הצליחו לזהות את הילדים. "אני זוכר כמה מקרים שהייתה באה אמא אחת, מסתכלת על הבן שלה ואומרת לי – 'תשמע, הבן הזה אני חושבת שהוא לא שלי. למה הוא כבר נהיה שמן ולבן, ואני כבר לא ראיתי אותו שלושה חודשים ולא רוצה לקחת אותו'".
"זכור לי כמה מקרים שההורים לא לקחו את הילדים כי לא הכירו אותם: הילדים שמנו ונהיו בהירים והיה להם ספקות אם זה הילדים שלהם או לא – ואז החזרתי אותם לבית החולים", הוסיף הלוי - שלא ידע מה עלה בגורל הילדים שהוחזרו לרשויות. הוא סיפר בעדותו גם כי לא נדרש להחתים את ההורים להם החזיר את הילדים מהאשפוז. "כמעט אין פעם שנסעתי שלא החזרתי ילד אחד, כי לא מצאתי את ההורים או כי ההורים לא רצו לקחת", הסביר.
"זו הייתה תקופה... זה לא כמו הנוהל של היום שהכל רשום ויודעים כל פרט וכל דבר קטן", הסביר הלוי. "היה משהו בויצ"ו, שלפעמים היינו לוקחים מבית החולים, אבל זה כמו חלום אני זוכר את זה. אני זוכר שהיו לוקחים לויצ"ו בתל אביב, אני זוכר איזה מקרה או שניים – ילדים בריאים שכבר עברו את השלב של טיפול בבית חולים. אין להתעלם מהדברים שהתרחשו בתקופה ההיא".
"החזרנו 10 ילדים שלא זיהו אותם"
יצחק בוזי היה נהג אמבולנס בלשכת הבריאות בחדרה, ובעדותו בוועדה אמר: "המנהלים של המחנות היו לדעתי אולי לא בסדר, יותר נכון מושחתים שעשו מה שהם רוצים במחנות. אני יודע שהם לקחו, העבירו, עשו, טיפלו בילדים לא בסדר". בוזי שמע כבר אז את השמועות על העלמת ילדים ברישום כוזב: "לא ראיתי את זה, אחות סיפרה לי שלוקחים ילדים ולא חותמים". חברי הוועדה חשבו כי בוזי יודע יותר ממה שהוא מספר, ותחקרו אותו: הוא השיב להם מספר פעמים כי "הכי טוב לשתוק".
מנחם דוכן, נהג אמבולנס נוסף, סיפר על נסיעה לאידמית – יישוב אליו עברו עולי תימן מהמעברות – ואמר כי ההורים לא זיהו חלק מהילדים מכיוון שגדלו והעלו במשקל בזמן האשפוז, ואחד ההורים לא ידע לזהות מיהו בנו. "החזרנו לעין שמר מכיוון שלא קיבלו אותם, יחד עם האחיות – 10 ילדים", נזכר. במסמכי הוועדה נרשם כי "לדבריו בפני מקורות שונים, פעמים רבות הוזעק על יד אנשי מחנה עין שמר להסיע 'חבילות של ילדים', 'תינוקות תימניים' לבית החולים העמק בעפולה או לרמב"ם או לבית החולים בצפת".
ישעיהו שפרן, נהג אמבולנס שפעל באזור באר יעקב, טען מנגד כי "לא קרה אף פעם שאני החזרתי ילד שלא היה רשום ברישומים של המחנה. היו מקרים שההורים כבר יצאו ליישוב אחר – ילדים כאלה הבאנו לבית התינוקות במחנה ושם המתינו עד שהסוכנות חיפשה את ההורים על מנת למסור אותם". הוא סיפר לחוקרים כי "היו לי מקרים שאני החזרתי גופות של ילדים תימנים, ילדים מעדות אחרות לא החזרתי מתים – לא קרה שיצא לי. הם (התימנים) היו במצב גופני ובריאותי כנראה הרבה יותר גרוע ולא החזיקו מעמד".
מדוע היו מקרים כה רבים של רישום לקוי - ודווקא של קהילת עולי תימן?
עמרם בלום, ששימש כיועץ המשפטי של משרד הסעד בין 1963 ל-1972, התייחס בפני הוועדה למה שנודע לו על הדרך בה נוהלה הפרשה לפני כהונתו. "התאוריה שהייתה קיימת במשרד הייתה שפה היה מפגש של שני זרמים או מגמות – הייתה בעיה של מצוקה בתוך המשפחות של עולים חדשים שמוצאים מתימן, בגלל ריבוי ילדים, בגלל אקלים חברתי, תרבותי חדש שנקלעו אליו ולכן ניתן היה בקלות כשהייתה מצוקה כזאת לשכנע אותם שלטובת הילדים שהם ייקלטו במקומות יותר מסודרים - משפחות אומנות, משפחות מאמצות או מוסדות", גרס בלום.
"זה מה שקרה כנראה, ולאחר מכן מתוך כך שהמשפחות היו עסוקות בבניית ההווה שלהן ועתידן לא עשו מאמצים גדולים כדי למצוא את הילדים - זו תאוריה שאני שמעתי אותה והיו כמה מקרים, כך אמרו העובדות הסוציאליות הוותיקות". בלום סיפר כי עובדי המשרד אמרו ש"המשפחות רצו למצוא סידור טוב לילדים שלהם, היה להם מאוד קשה – ואז מסרו את הילדים".
"לעיתים הגיעו ילדים ללא שם"
הוא ציין כי המצב המשפטי היה מעורפל אז, ורק בשנות ה-60' נוסחו חוק האימוץ וחוק הנוער בצורה ברורה. "בויצ"ו היו הרבה ילדים קטנים, שנמסרו כתינוקות ואחר מכן ההורים לא באו לקחת אותם והם ננטשו", נזכר. "אני יודע שניסו ליצור קשר עם ההורים אבל לא תמיד הצליחו. היו גם מקרים שההורים במפורש סירבו והילדים הלכו וגדלו במוסד – הם לא ידעו דברים בסיסיים כמו לעבור כביש או חנות מכולת. אז בדרך כלל היו מוסרים אותם למשפחה אומנת או בסופו של דבר גם לאימוץ". לדבריו, משרד הסעד היה משלם למשפחה האומנת ברוב המקרים.
בלום אמר כי היו פניות מחו"ל לאמץ אבל "הכלל היה שלא מוסרים ילד לחו"ל ואם נודע באיזושהי צורה שמישהו מתכונן לעשות את זה אז מונעים את זה". הוא סיפר לוועדה על 11 מקרים של ילדים "אסופים", נטושים בני ימים ספורים: באחד המקרים, לדבריו, האם חתמה על ויתור.
גם בממסד הרפואי ניסו להסביר מדוע במקרים כה רבים הרישום של הילדים מהעדה התימנית היה כל כך לא מדויק. ד"ר אמסטר שעבדה בבית החולים רמב"ם אמרה כי לא תמיד ידעו כראוי את שמות הילדים. "זו הייתה בעיה גדולה, לכל ילד היו המון שמות, לא ידענו בכלל מה השם משפחה ומה השם הפרטי - ואת ההורים בכלל לא ראינו". היא סיפרה כי ילדים שנרפאו נשלחו לבתי הבראה, אך היא לא ידעה מה עלה בגורלם.
על אחד הלילות במחלקה אמרה: "הם לא הבריאו, לילה אחד נפטרו לי שישה ילדים, הרוב היו מתימן. את הלילה הזה לא אשכח". היא הוסיפה כי באותה תקופה "הייתה מגפה של שיתוק ילדים, וזיהומים - הילדים היו מיובשים ורזים מאוד".
אנה רהט, שעבדה כאחות בבית החולים בילינסון בתחילת שנות ה-50', אמרה כי "ילדים תימנים שהובאו על ידי הורים או על ידי אמבולנס ממחנות העולים - לא תמיד היה שם הילד ברור. ואולי סולף כשנשמע על ידי אוזניים אשכנזיות מפי ההורים התימנים. לעיתים הגיעו ילדים ללא שם, חלקם במצב קשה מאוד".
רהט סיפרה כי "לעיתים חזרו הילדים עם האחות שנשלחה באמבולנס כיוון שלא נמצאו הוריהם או שהם סירבו לקבלם. הפתרון שנמצא לילדים אלו היה העברתם למעונות ויצ"ו – בודדים, לא יותר מעשרה". היא הוסיפה כי "חוסר ההבנה נבע מחוסר קומוניקציה לשונית, יחד עם אי הסדרים ברישום זה גרם לדעתי לרוב המקרים הבלתי מפוענחים שאנחנו שומעים עליהם".
מדוע הגיעו צווי גיוס לנפטרים?
דורה שוורץ, בכירה במשרד הפנים בשנות ה-90', ניסתה לענות על אחת השאלות הבוערות בפרשה: מדוע ילדים שדווח להוריהם על מותם קיבלו צווי גיוס, דבר שגרם למשפחות לחשוש ששיקרו להן? היא הסבירה כי הרישום הלקוי של פטירת הילדים הוביל ל"תקלות ושגיאות שבתוך המערכת", והרשומות נותרו כפעילות כי תעודת הפטירה לא הותאמה לתאריך הלידה. "אם אדם נולד אבל לא נרשם כמת, למרות שהוא מת, אז הרישום שלו נשאר. אחרי המון שנים מגיע תאריך הגיוס שלו, וזה גם בפנקסי בוחר".
על פנקסי הפטירות של משרדי הבריאות והפנים אמרה שוורץ: "בהרבה מקרים או ברוב המקרים אין מספר זהות של אותו אדם שנפטר. השמות היו משובשים ויש קושי בלאתר אותם". שוורץ הסבירה גם כי חל בלבול בין תינוקות שנולדו מתים לבין אלו שמתו זמן קצר – שעות או ימים – לאחר הלידה: "מי שנולד חי מקבל מספר זהות ועליו יש חובה לדווח על הודעת פטירה, בניגוד לעובר מת. איך קובעים עובר מת? בבית חולים אחד קבעו כך ובשני קבעו כך – זה תלוי גם ברופאים. אז היו מקרים בהם הוגדר כעובר מת תינוק שהיה צריך כביכול להירשם בחיים, ומאוחר יותר הגיעה הודעת הפטירה ולא נפגשה עם הודעת הלידה – ולפעמים ההיפך, חשבו שהוא מת סמוך ללידה ולא צריך הודעת פטירה".
אחת העדויות הדרמטיות בוועדה, שגם סוקרה בשנות ה-90' בתקשורת, הייתה של רוז'ה קושינסצקי: היא עבדה כאחות בבית תינוקות במחנה עין שמר א'. קושינסצקי עלתה לארץ מפולין, והועסקה ככוח עזר בבית תינוקות למרות שידעה מעט עברית: היא סיפרה באותן שנים לעיתונאי מקומי שתינוקות נמכרו וגם שחלקם הועברו בריאים לבתי החולים, אך טענה בוועדה כי דבריה סולפו.
בהקלטה שהושמעה בבית המשפט אמרה האחות לעיתונאי: "איפה תינוקות? היו אומרים שאינם, מתו. מה זה מתו? לא היה להם שום דבר, אני לקחתי אותם. אומרים שהם נפטרו וזה לא נכון, זה לא נכון. מסרו אותם לאימוץ, אני אגיד לזה שזה אמת, גם בארה"ב, אולי לקיבוצים. אני ידעתי, ידעתי כל כך הרבה דברים, היינו צריכים לשתוק, לא אמרו לנו לשתוק. זה לא נקרא שגנבו את הילדים אבל אל תגיד שההורים לא באו לחפש – הורים באו עם סדינים לבנים עם הראש ואנחנו פחדנו".
השר טוען: "הוועדה עשתה לעצמה מלאכה קלה"
למרות שההקלטה הושמעה לה היא סירבה לאשר את הדברים: "הוא לחץ עליי ורדף אותי, אני אישה חולה. אם הייתי יודעת שהוא מקליט הייתי שוקלת כל מילה - לא פוחדת , אין לי מה להסתיר". בשיחת טלפון עם ילד מאומץ היא אמרה: "לקחנו את הילדים בלי רישום, בלי שום דבר". בוועדה היא שינתה את גרסתה: "אני בכלל לא ידעתי שתינוקות נמכרו. על אימוץ שמעתי אבל לא מכירת תינוקות ואף פעם לא הייתי נוכחת". היא סיפרה על תינוקת שאהבה ונקשרה אליה: "שאלתי ואמרו לי שהתינוקת נמסרה לאימוץ כי היא יתומה. לא יודעת אם היו לה הורים, הלוואי והייתי יודעת". היא הוסיפה כי זוג מחו"ל הגיע למקום ודיבר - באנגלית או בגרמנית - על תינוקת בת חצי שנה.
השר צחי הנגבי הסביר לחדשות 2 Online כי למרות שבמאגר אין ראייה מוכחת, הוא דבק בעמדתו ש"מאות ילדים נגזלו מהוריהם". השר שהופקד על פתיחת המאגר אמר: "אין מסמך ואין הוכחה, אבל התיקים מראים שהיו כאלף משפחות שפנו לוועדה ואיבדו את יקיריהם ללא שניתנה הוכחה ממשית – ללא גופה, ללא קבר, ללא תיעוד מספיק. זו הייתה עמדתי גם כשר הבריאות בשנות ה-90', כשפתחו קברים וראו שהמידע לא מתאים".
"אני לא חושב שזה בוצע באופן מאורגן, אחרת היה מי שאומר שלא היה יכול לחיות עם מה שנעשה", הוסיף השר. "אבל זה כן נעשה במזיד – ראו שההורים נעלמו או מנותקי קשר, ניסו לאתר את הילד ברשומות או שהיה בלבול בשמות – לא חשבו שתהיה טראומה לדורי דורות. בדוח הוועדה נמצאו כ-60 ילדים שמוגדרים עלומים, שאין שום תיעוד אפילו מינורי שהם נפטרו והם לא נמצאו מאומצים - ויש עוד רבים".
השר ציין, לאחר עיון בתיקים רבים, כי "זה לא יכול להיות צירוף מקרים, שיטת ההיעלמות הייתה כמעט זהה – המצב הבריאותי של הילד החריף, ללא ידיעת ההורים ונמסר להם לאחר מכן שהילדים נפטרו. אני אישית לא מקבל את ההסברים, ולכן פתחנו את המסמכים כדי שכל עיתונאי או בן משפחה לא יחכה לחוות דעת אלא יוכל להתרשם בעצמו. הדברים האלה מצטברים לכלל תחושה שוועדת החקירה עשתה לעצמה מלאכה יותר מדי קלה כשהגיעה למסקנות שהילדים לא נעלמו".
מעמותת עמר"ם נמסר בתגובה: "אנו מברכים על ההחלטה לחשוף את הארכיונים של ועדות החקירה אך מדובר בחשיפה חלקית בלבד. מדובר בזכות בסיסית של המשפחות שנמנעה עד כה ולכן זהו צעד חשוב אבל יש לזכור כי הוועדות פעלו להסרת אחריותה של המדינה לחטיפות הילדים ונמנעו מלחקור את הפרשה, גם כאשר הושמדו מסמכים חשובים במהלך עבודתה. המידע אשר יימצא או לא בארכיונים הממוסדים אינו תנאי להכרה בפשע הזה".
לפניות: avivitm@ch2news.co.il