דרכו האחרונה של יוסי שריד: מאות ליוו בשעה זו למנוחות את השר לשעבר, הסופר והעיתונאי שהלך לעולמו בערב שבת - והוא בן 75. רבים במערכת הפוליטית ספדו לשריד, שאמנם עורר מחלוקות רבות בחייו - אך הקפיד תמיד לעמוד על עקרונותיו והיווה השראה לרבים במחנה השמאל וגם מחוצה לו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בנו, ישי שריד, ספד לו מעל הקבר: "הוא תמיד היה מודאג ממשהו ומשא העולם כולו על כתפיו. עכשיו הוא נח". הוא סיפר על מעבר המשפחה מתל אביב ליישוב בצפון: "נזכרתי בערב הראשון שלנו בקריית שמונה, בכיתי. הייתי בן 9 וכל חבריי היו בתל אביב. יצאתי בבכי ואבא אחרי הוא ביקש שאבין שאדם לא חי בשביל עצמו אלא בשביל אחרים".
"הוא היה קם בבוקר כאריה, מאזין לחדשות ויוצא לקרבות יומו", סיפר ישי שריד. "הוא ניסה להשיג פת לחם וקורת גג למי שפנה אליו במכתבים. כל ילדי ישראל היו בשבילו שווים. הוא אהב את ישראל עד נשמתו האחרונה".
הסופר עמוס עוז אמר בהספד שנשא כי שריד היה אחד הראשונים שהבחינו שכיבוש וסיפוח מובילים לאסון ושהעוול הזה הולך ומסכן את עם ישראל והכפייה הדתית הורסת את זיקתינו למורשת ישראל. "הכרתי אותו כשהיינו סטודנטים, הוא עבד ברדיו אבל אני ראיתי בו כמחנך", אמר. "הוא מחנך בנם של מחנכים. גם כשעסק בתפקידי ציבור הוא היה בראש ובראשונה דמות מחנך מובהק. קפדן, מחמיר, ביקורתי ומלא דאגה ומסירות. הוא היה מחנך מתחילת דרכו עד מאמרו האחרון שהופיע בעיתון שלשום".
"קולו ליווה אותנו, קול שחזר והזכיר שאין ניגוד בין צדק לתבונה מדינית. אין שום ניגוד בין אהבת ישראל ובין תקווה לשלום ולהפך", הוסיף. "אנחנו נפרדים ממנו עכשיו מאדם שהיה מפיץ אור ולא חדל להאמין שהאור מגרש את החושך".
"אהבת השלום והפשרה לא סותרת את היהדות"
עוז התייחס לדרכו ופועלו המדיני של שריד ואמר כי "אי אפשר לקחת מקל גדול ולהרביץ לפצע מדמם כדי שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. יש לרפא אותו וכל הפצעים שלנו ניתנים לריפוי - מדיני, חברתי וכלכלי. אהבת השלום והפשרה לא סותרת את היהדות. אל לנו לקבל את הטענה שמי שלא שונא ערבים וגויים שונא את ישראל. לא נקבל את הטענה שמי שמתעלם מהזולת, אוהב את ישראל. לא נקבל את הטענה כי המציאות הרעה הסוגרת עלינו, לא ניתנת להפיכה".
רוב הישראלים מוכנים לשלום של פשרה ופוחדים מהסכנה שנהיה מרומים ונכשלים. אסור ללעוג ולהתעלם מהחששות, אולי ראוי לנו להשתתף בחששות אלו. אלו לא חששות הזויים, צריך להרגיע את אלו החוששים ממחיר השלום, לא לנפנף בבוז את מי שחושש. אנחנו חייבים להקשיב ולהרגיע את יריבינו".
שריד נולד באוקטובר 1940 ברחובות. בצבא שירת בחיל התותחנים וככתב צבאי, ולאחר מכן למד סוציולוגיה ומדע המדינה וסיים תואר ראשון ושני בתחומים אלו. בהמשך החל לעבוד כעיתונאי ואף פרסם ספר שירה.
בשנת 1974 נכנס שריד לכנסת מטעם סיעת המערך (שהפכה לימים למפלגת העבודה), ובהמשך עבר למפלגת מרצ על גלגוליה השונים ואף עמד בראשה. שריד כיהן ברציפות עד לשנת 2006, ונחשב לאחד הסמנים השמאליים של הפוליטיקה הישראלית. ב-1993 מונה לראשונה לתפקיד שר בממשלת רבין, והמשרד לאיכות הסביבה הופקד בידיו עד לשנת 1996, אז עלה הליכוד לשלטון. בשנת 1999, עם הקמת ממשלת ברק, מונה שריד לשר החינוך, אך לאחר כשנה התפטר בעקבות סכסוך בין מפלגת מרצ לש"ס.
בכנסת ה-15, לאחר שנבחר אריאל שרון ז"ל לראשות הממשלה, אף שימש שריד כיו"ר האופוזיציה למשך כשנה וחצי. במהלך השנים שימש גם כחבר וכמשקיף בוועדת החוץ והביטחון, והשתתף בעבר בגיבוש פתרונות לסוגיית גיוס החרדים. בשנות ה-2000, במקביל לסיום הקריירה הפוליטית, פרסם שריד מספר ספרי שירה, הגות והיסטוריה, ואף תיעד את החלמתו מניתוח הוצאת גידול מהמוח.
יושבת ראש מרצ, זהבה גאלון, ספדה גם היא מעל קברו הטרי של שריד. "כל סוגיה קטנה כגדולה הצליחה לחדור את שריונו ולגעת בו", אמרה בכאב. "היו לנו המון שיחות על פוליטיקה ועל המצב, אבל השיחות הבלתי נשכחות באמת היו על משפחתו. הוא היה גאה בילדיו ונכדיו".
גלאון הוסיפה כי לדעתה בסופו של דבר שריד היה עובד סוציאלי. "הוא עזר לכל מי שביקש ממנו והטלפון שלו היה פתוח וזמין לכולם", הזכירה. "עד הרגע האחרון הוא נאבק על דמותה הטובה של ישראל: חילונית, דמוקרטית שוכנת שלום ואהבה".