"גיבורים בקרב, שקופים בעורף": שיירה ארוכה של מאות הלומי קרב ובני משפחותיהם יצאה הבוקר (ראשון) מלטרון במסגרת מחאת "הגיבורים השקופים" שמובילה עמותת ההלם והקרב. המוחים התאספו מול קריית הממשלה בתח אביב וזעקו את זעקתם בפני מי ששלחו אותם לקרב אך, לטענתם, שכחו מהם כשחזרו הביתה. שיבושי תנועה נרשמו בצומת עזריאלי.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
על אף הסיוטים שמסרבים להרפות, בהם שיתף אותנו אחד מהלומי הקרב בטור מרגש משבוע שעבר, לבשו על עצמם הלוחמים שוב את המדים ויצאו להילחם על החיים ביום שאחרי. הלומי הקרב יצאו למעין "מסע הלוויה" עם "ארון קבורה", שבסופו קיימו טקס הנחת זרים, אמרו קדיש, שרו את המנון המדינה והפריחו בלונים שחורים לאוויר.
לטענת המוחים, הנזק הכבד שנגרם להם לא מקבל ביטוי בפיצוי כספי הולם או בחקיקה. עוד טוענים הלוחמים כי הם נאלצים בלית ברירה להיגרר, ללא כל סיוע, למלחמת התשה מול אותה המערכת ששלחה אותם לקרב - וכעת מסרבת לעמוד לצדם. לדבריהם, ללא תמיכת המדינה מעגל הטראומה בישראל רק הולך וגדל, כאשר מצבם הנפשי של הלומי הקרב מביא תכופות לקריסה כלכלית ולפגיעה ישירה גם בחיי האישה והילדים.
"היינו בגבול לבנון, הפציצו אותנו בפצמ"רים", אמר אסף כהן, שהיה ביחידה ביטחונית מיוחדת. "מאז האירוע אני פסיכוטי מטופל בתל השומר, הטיפול הוא רק הדורים וזריקות, במקום לטפל בנו באמת, לתת יד, להעריך ולהוקיר אותנו. חזרתי חצי בן אדם, כולי מפורק עם שברים בגוף ובנפש. אנשים מסתכלים עליי ואומרים 'אתה בריא'. אף אחד לא עוזר לנו. אני לא אוכל, לא ישן, לא לוקחים אותי לעבודה. זה בריא?"
לאור המצב, דורשים הלומי הקרב שהמדינה תיקח עליהם אחריות ותפעל בדרכים הבאות: שינוי חקיקתי שיאפשר תמיכה הולמת גם במעגל התמיכה הראשון שלהם - המשפחות; פיתוח מערך שיקום ייעודי להלומי הקרב ומשפחותיהם; הקמת מרכז מידע ומיצוי זכויות ומאבק התיוג השלילי של הלומי הקרב המקשה עליהם במציאת תעסוקה.
מאחורי המחאה עומדת עמותת "ההלם והקרב" שהוקמה רשמית רק לפני שלושה חודשים, ובה חברים 300 הלומי קרב ומשפחותיהם שלטענתם קורסות תחת הטראומה וקולן כלל לא נשמע. אליהם מצטרפות אלמנות צהל מפורום "אלמנות ויתומי חללים" הנותרות לטענתן חסרות אונים תחת השכול. בשטח ההפגנה נפרסו הכתובות: "אבא, מתי תחזור משדה הקרב?" ו"הבית מתפרק", ועל שורות של כיסאות ריקים הוצבו שלטים עם הכיתוב: "גיבורים בקרב, שקופים בעורף".
אורלי זוהר, אלמנתו של אמיר זוהר ז"ל שהיה מ"פ במילואים של פלוגת החבלה וההנדסה של חטיבה 5, סיפרה על המציאות הקשה שהובילה למחאה. "המשפחה נשארת מאחור", הסבירה. "אישה וילדים קטנים, מי יפרנס אותם? מי ידאג לנו? מי יהיה הגב שלנו? אנחנו נשארים עם המסע הזה לבד".
"יכולים לקנות לנו מתנות, לקרוא לנו לטקסים, לשלוח אין סוף הודעות", הוסיפה זוהר. "זה לא פותר את זה שאנחנו נשארות לבד לפרנס, לגדל, לטפל ולהוציא את הילדים נורמליים. אלה הילדים של הלומי הקרב ושל הלוחמים שיצאו לשרת את המדינה שלנו וחזרו או בארון או שברי כלי".