כל שלושה שבועות נרצחת אישה בישראל על ידי בן זוגה. מתחילת השנה נרצחו 18 נשים, מספר שיא בהשוואה לשנים קודמות. אבל בסיפור הקשה והעצוב הזה יש קורבנות נוספים מלבד הנשים.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
שש שנים אחרי שאביה רצח את אימה, אביטל שיפריס החליטה להפסיק להתבייש, להפסיק לשתוק. במטרה להביא ליישומה של התכנית הלאומית למניעת רצח נשים ואלימות במשפחה, היא לקחה חלק בקמפיין של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, ויצו ומשרד הפרסום גיתם.
"אנחנו אלה שנשארים לבד", סיפרה אביטל, בתה של מירי קליין ז"ל. "אנחנו אלה ששוכחים אותנו. שלא יודעים באמת מה קורה אתנו. זה טיפשי, אבל זה כמו איזה אות קלון, מין בושה שקיימת, אני תמיד חוששת איך הצד השני יגיב כשישמע את הסיפור. אם הוא יהיה נבוך, לא ידע מה להגיד, אז אני שותקת".
כשאימא של אביטל, אמרה לה שאבא שלה מאיים לרצוח אותה - אחרי שנים של חיים בפחד הן החליטו להגיש תלונה במשטרה, ואביטל שכנעה אותה שהיא חייבת לעזוב את הבית. ברגע שהאבא שוחרר ממעצר הוא הגיע לבית שבו הייתה מירי. רצח אותה והתאבד. הם נשארו ארבעה אחים יתומים, כשהקטן רק בכיתה יב'.
נשים לא מתלוננות כי הן מפחדות, הן מתביישות"
"למה אישה מוכה צריכה להיעלם?", שאלה אביטל. "למה היא צריכה להיכנס למקלט לנשים מוכות? למה אמא שלי הייתה צריכה לברוח לאיזו דירה בטבריה ולא להישאר בבית שלה בטוחה? כשהיא חזרה לבית שלה היא נרצחה".
כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הטראומה של הרצח בצורה שונה. במקרה של משפחת קליין, האחות הגדולה שחף, בחרה להתרחק כמה שאפשר, ולעזוב את הארץ. "כמו לשאול איך אנשים מרגישים אחרי צונאמי", סיפרה. "אין אדם אחד שנשאר אפילו קרוב למה שהוא היה. כשאתה בחו"ל אתה אומר שאפשר להדחיק - אני לא נוסעת אליה לשבת כי אני בגרמניה - לא כי היא נרצחה".
"נשים לא מתלוננות כי הן מפחדות, הן מתביישות, הן נשים חלשות", טענה שחף. "אם היה להן מקום ללכת אליו ברגע שהן מצליחות לאזור אומץ לקחת את הילדים שלהן וללכת, והן ידעו שמישהו מגן עליהן שם. אז אני מאמינה שהן יעשו את זה".