תמיר, בנה הבכור של הגר, אובחן בתור תינוק עם מוגבלות שכלית. לפני כשנתיים כשהיה בן 17 הם החליטו שהדבר הנכון ביותר עבור המשפחה שכבר לא יכולה להתמודד עם הצרכים של תמיר היא להעביר אותו למסגרת סגורה, אך הגר ובנותיה גרות באילת ואילו הפנימייה הסגורה שלו בפרדס חנה. כמעט כל קצבת הנכות של הילדים עם המוגבלות השכלית מועברת למוסדות ולכן אינה מספיקה להורים. מי שיש לו רכב יכול להתגבר על המרחק, אבל מי שלא יכול להרשות לעצמו, ניצב בפני סיטואציה בלתי אפשרית. 

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

"הייתי בהליך של לחפש איזשהי מסגרת, לא התכוונו שהיא תהיה רחוקה אבל היא הכי מתאימה לצרכים שלו", מספרת הגר. בכל פעם שהיא מגיעה לבקר או לקחת את תמיר היא נאלצת לקחת טיסה, רכבת ואוטובוס. "זה לא זול", היא מוסיפה. "גם לטוס לאילת, הלוך חזור, רכבת ואוטובוס זה ממש מסע. אני משתדלת כמה שיותר פעמים בשנה אבל העלויות הן מאוד כבדות".

באילת והסביבה אין באמת מסגרת מתאימה, לכן נאלצים לבחור באפשרויות רחוקות יותר. "אני לא אשמה והבן שלי לא אשם שאנחנו גרים רחוק", אומרת הגר. "אנחנו רוצים את הטוב לילד, אבל מצד שני המדינה לא עוזרת לנו ואני לא יכולה להגיע לבקר אותו".

שרית ובתה דבורה (צילום: חדשות 2)
שרית ובתה דבורה|צילום: חדשות 2



גם שרית הבינה שבתה דבורה צריכה מסגרת מיוחדת, אבל היא מדימונה, והמסגרת המתאימה ביותר נמצאה גם כן רחוק - בטבריה. אין לה רכב ובכל פעם שהיא רוצה להחזיר את ביתה לסוף שבוע, היא צריכה לחשוב על פתרון יצירתי או לשלם על השכרת רכב. "אני אם חד הורית ומפרנסת יחידה בבית", היא מספרת. "אני צריכה כל פעם למצוא שיעזרו לי בשביל הנסיעות האלה כי יש קושי רב בתחבורה ציבורית בנסיעות של דבורה".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "לרשות המשפחות עומדת 20% מערך קצבת הנכות של אדם מעל גיל 18 המסודר במסגרת חוץ ביתית, כאשר מדובר במסגרת פנימייה, לרשות המשפחות עומד תקציב ע"ס 1000 ₪ בחודש, לשמירה על קשר עם קרוב משפחתם הסיעודי. נציין כי במקרים חריגים, חלק מהמסגרות אף מאפשרות סיוע נוסף למשפחות המצויות במצוקה כלכלית".