את הלילות של החופש הגדול שלפני כיתה ח' מעביר אנדי מוריס בין הפאבים של תל אביב. כמעט כולם כבר מכירים אותו, מבלי לדעת שהיה נחשב רק לא מזמן לאחד הרקדנים המבטיחים בישראל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לפני שנה וחצי אנדי היה במקום שונה לגמרי. אימונים אינטנסיביים, שיעורים פרטיים, והוא אפילו זכה במקום הראשון באליפות הארץ בריקודים סלוניים. אימו אילנה שומרת את התעודות מהניצחונות שלו בתחרויות. הריקודים היו כל חייו, אבל הכל עצר לפני שנתיים, כשאילנה עברה תאונה שאילצה אותה להפסיק לעבוד.
אנדי החליט לא לוותר על האהבה הגדולה שלו לריקוד. שלוש או ארבע פעמים בשבוע הוא לוקח קו אוטובוס לתל אביב, שם את הרמקול, מדליק את המוזיקה, ורוקד. הוא ואימו עולים על האוטובוס מבת ים לתל אביב. אמא, ילד והרמקול שהם גוררים איתם. כרגע זאת הדרך היחידה שלהם לגייס כסף, כדי שאנדי יוכל לחזור לשיעורי הריקוד, לתחרויות, לחלום שהופסק באמצע.
שמונה חודשים חלפו מאז שהפסיק את לימודי הריקוד. אבל הוא לא מוותר, הוא ממשיך להתאמן וממשיך לקוות שיחזור ללמוד. ומשהו אחד נשאר אצלו גם כאן ברחוב - החיוך הזה של התחרויות שנראה לפעמים קצת מוגזם בסיטואציה הזאת מול זרים ברחוב.
הם עוברים מפאב אחד לאחר, אנדי רוקד ואילנה מביטה מהצד, שוקעת במחשבות. "זה לא נעים, אבל הוא אמר לי 'ריקודים זה החיים שלי'", היא אומרת. גם הבליינים בתל אביב שעוד לא הכירו אותו - מתאהבים מיד בקסם של ילד בן 13 שרוצה לחזור לאהבה הכי גדולה שלו. "לפעמים זה מביך", הוא מספר. "אני רוקד ומישהו פתאום צוחק בצד. אבל אני חייב, אני רוצה לרקוד".