רחבת מקבלי הפנים בנתב"ג עמוסים בפרצופים מתרגשים וזרי פרחים: עשרות שנים חיכו המשפחות הללו לקרובים שנותרו מאחור, באתיופיה – עד לאיחוד המרגש. טיסה 412 של אתיופיאן איירליינס נוחתת, וכל הרגשות העצורים מתפרצים: צהלולים, שירה ושפע דמעות. "כשראינו את תל אביב מרחוק, בכינו ושמחנו", מספר ארמיאס גברה, רגעים אחרי הנחיתה. "רק עכשיו הבנתי שאני בישראל".

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

אולם השמחה מוגבלת: הצעירים הללו הגיעו לישראל לחצי שנה בלבד. מדובר בפעילים בולטים בקהילות באדיס אבבה ובגונדר – מדריכי נוער, חזנים, מורים – למען עליית בני הפלשמורה. הם עוד לא באמת יכולים לעלות ארצה, ואפילו להביא אותם לתקופה הקצרה הזו לא היה פשוט. לכולם, כמובן, בני משפחה וחברים רבים שכבר עלו לישראל.

איחוד מרגש - אך זמני (צילום: החדשות)
איחוד מרגש - אך זמני|צילום: החדשות

מי שאחראי להבאתם לישראל, ולו לכמה חודשים, הוא ד"ר בני פישר. פישר הוא איש חינוך ותיק ומנוסה, וכשניהל כפר נוער נחשף לראשונה לסיפורם של בני הקהילה הממתינים להתאחד עם משפחותיהם. "הסתבר שזה סיפור של כמעט 60% מהתלמידים: יש להם משפחות – אחים, אחיות, סבים, סבתות – שם". כשיצא לשנת שבתון, הקדיש לנושא את זמנו וטס לגונדר.

"ראיתי דבר מדהים: חבורת צעירים שמרכזת את הסניף של בני עקיבא, פעילות של פעמיים בשבוע; חבר'ה שמעבירים שיעורים; חבר'ה שיושבים עם המבוגרים. ראיתי פוטנציאל לא מנוצל – וקהילה במשבר עם עוני ותת-תזונה", הוא מתאר. "החלטנו לבנות תוכנית במסגרתה יגיעו לכאן באשרת סטודנט לתקופה מסוימת, כשכאן יחזקו את הצד הרוחני עם לימודי יהדות אבל גם לימודי מנהיגות – ויחזרו לשם כדי לחזק את הקהילה".

ד
ד"ר פישר. "סיפור ל 60% מהתלמידים"|צילום: החדשות

יחד עם הרב מנחם ולדמן, הצליח פישר לגייס תרומות מאנשים פרטיים. אחרי שלא הצליח לשכנע את משרד הפנים להביא אותם ארצה, ניסה את מזלו עם משרד החוץ וביקש להביא את הצעירים על אשרת תיירים. הוא קיבל אישור לחצי שנה בלבד - ואז נתקל בבעיה חדשה. "אמרו לנו שאף ישיבה לא תסכים לקבל אותם", מגלה הרב שלמה וילק, ראש ישיבת אור תורה מחניים, אליה הגיעו לבסוף הצעירים. "לא הבנתי את זה. הרי מסכימים לקבל אפילו גויים שרוצים להתגייר. אני חושב שחלק גדול מזה זה ממש... אני לא רוצה לומר 'גזענות', אבל אין ספק שהצבע הוא דומיננטי".

ההתאקלמות הייתה מהירה, מלבד בתחום אחד: הגעגועים הביתה. "8,000 יהודים שם באתיופיה – יש לכל אחד מהם פה משפחה", הם מזכירים. את המכתבים ששלחו המשפחות הם קוראים בדמעות, ובתגובה מצלמים סרטונים כדי לשלוח חזרה הביתה. "הייתי רוצה שאנחנו נלך אליהם, לא שהם יבואו אלינו", מודה ננה טדלו, אמו של איילה שהגיע לישראל. אחיו מסנבט מוסיף: "שיפסיק לגור באתיופיה, המצב פה מאוד קשה".

התאקלמות מהירה, למרות הגעגועים (צילום: החדשות)
התאקלמות מהירה, למרות הגעגועים|צילום: החדשות

שישה חודשים עוברים במהירות. "זה שצריך לחזור לאתיופיה זה הדבר שקשה לנו, וכל הזמן עושה אותנו עצובים", מודה ארמיאס. "חיכיתי כל החיים שלי להגיע לפה, ואני הולך לאבד את זה". בדמעות, הוא מוסיף פנייה לממשלה: "זה לא הצגה. אנחנו יהודים ממש". מלקמו נגה מסביר שגם במשפחות עצובים שהם עוזבים את ישראל: "הם אומרים 'או שהמשפחה תהיה יחד ותסבול, או שאחד יעזוב וישמח – מה עדיף?'".

ד"ר פישר מגיע לנתב"ג להיפרד מהנערים, עם שאלה אחת: "שאלתי אותם אם הם שמחים שהם הגיעו לפה, למרות שהם צריכים לעזוב. הם ענו שהם רואים את היתרונות יותר מהחסרונות, והם שמחים מאוד – אבל זה רגע עצוב". מרלני אנטהוני מסכם: "יהודי, מי יעזור לו? אח שלו. אבל אם אח שלו לא יעזור לו, אף אחד לא יכול לעזור לו". עם זאת, הוא דווקא אופטימי: "יש לי אמונה גדולה שאני אחזור".