"ראינו מטוס נאצי בשמיים, מהפחד - השוטר ברח ואנחנו עברנו את הגבול": אהרון מכטיי בן ה-96 לא ישכח לעולם את ימי הפלישה הנאצית לפולין. הוא נולד בשנת 1924 והיה בן 17 כשהנאצים הגיעו לכפרו, ביוני 1941. מכטיי גר אז עם הוריו, אחיו ואחותו הגדולים ממנו. אחיו גויס לצבא הרוסי עם תחילת המלחמה, והוא לא ידע מה עלה בגורלו במשך כל המלחמה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מכטיי נזכר ברגע שבו הבין שהוא צריך לעזוב את הבית וללכת אל הלא נודע. ''זה היה אחרי שהסכם הפסקת האש הופר והנאצים כבשו במהרה את מה שנותר מפולין של פעם", שיחזר. "הרוסים אמרו לנו לחכות". הוא סיפר כי הרוסים אמרו שהם ישלחו משאיות שייקחו אותם לעבר הגבול הישן של רוסיה ופולין, אבל זה לא קרה.
בשעה 3 לפנות בוקר מכטיי ומשפחתו הבינו שאי אפשר לחכות יותר, אחרי שכולם בסביבתם אמרו שהנאצים כבר הגיעו לפאתי הכפר. עם גרביים וסנדלים עזבו בני המשפחה את הבית יחד עם קבוצה נוספת של יהודים והתחילו ללכת. ''אחרי 12 שעות של הליכה, עצירה אחת בדרך, ועוד כמה שעות הגענו לגבול הישן בין פולין לרוסיה".
"כשהגענו עצר אותנו שוטר וביקש תעודות", סיפר. "לא היו לנו תעודות, אבל למזלנו באותו רגע ראינו מטוס נאצי בשמיים. מהפחד - השוטר ברח ואנחנו עברנו". בנקודה הזו הקבוצה התפצלה וחלק מהאנשים החלו ללכת לכיוון אחר.
"הבטן שלי הייתה ממש נפוחה מרעב"
"את כל הדרך עשינו עם שקים שהיה בהם מעט אוכל, בגדים, כסף וסבון", משחזר מכטיי. אחרי כמה לילות שבהם ישנו ביער הם הגיעו לבלארוס, שם הסכימו למכור להם סוף סוף אוכל. "אני כבר לא זוכר אם עברו 4 או 7 ימים - אבל הבטן שלי הייתה ממש נפוחה מרעב", סיפר. "בלילה לא ישנו, בגלל הרעשים של הקרבות".
כשמכטיי והקבוצה שלו הגיעו לעיירה הראשונה שבה חשבו שיוכלו לעצור לנוח, הם התבדו. הזהירו אותם שהנאצים קרובים והם צריכים להמשיך לעיירה הבאה. בעיירה הבאה אותו הסיפור חזר. "הרגשנו שאנחנו במרדף עם הנאצים", הוא אומר.
רק כשקבוצת הנמלטים הגיעו לעיירה אוזדה הם זכו למנוחה. "זו הייתה הפעם הראשונה מזה שבועות שישנתי לא תחת כיפת השמיים והצלחתי להשיג נעליים ובגדים", מספר מכטיי.
"כשהגיעו מטוסים נאציים - היינו צריכים להתחבא"
"חשבנו שנוכל לנוח, אבל הצבא האדום הגיע ואמר שהוא מכין את קו ההגנה השני ולכן החלטנו לעזוב", מתאר מכטיי. "אבא שלי כבר היה חולה מאוד, אבל לא ויתרנו עליו ושילמנו למקומיים בשביל שייקחו אותו בכרכרה של אנשים שעזבו גם". בני המשפחה הגיעו הגיעו לתחנת רכבת. היו בה אלפי אנשים שניסו לעלות לרכבת, והם נדחפו ביניהם.
כל כמה קילומטרים של נסיעה ברכבת הגיעו מעליהם מטוסים נאציים והנוסעים מיהרו להתחבא מתחת לקרונות. "פתאום הרכבת עצרה ליד עיירה קטנה ואמרו לנו לחכות שם", מכטיי מספר. "ראינו שהגענו לרוסיה. לא ידענו לדבר רוסית אבל הצלחנו להתמקם בספרייה ולישון שם".
"גילינו שספטמבר ואנחנו הולכים כמה חודשים"
כשהגיעו לרוסיה גילה מכטיי שחודש ספטמבר כבר הגיע ואיתו ההבנה שהם נמלטים בדרכים כבר 3 חודשים. "החלטנו להישאר באותו מקום זמן מה ואבא שלי ביקש שנשלח מכתב לבת דודה שלו שגרה בלנינגרד", סיפר מכטיי. "למרבה ההפתעה, היא ענתה לנו ואמרה לנו שהיא נוסעת לסיביר". מכטיי ומשפחתו החליטו להצטרף אליה, אך הם מעולם לא פגשו אותה בדרך. בהמשך הבינו שהיא מתה מרעב כשהייתה בדרכה אליהם. בני המשפחה הגיעו לסיביר. בלילות מכטיי עבד במאפייה תמורת חצי כיכר לחם.
המלחמה הסתיימה. בשנת 1949 עלה מכטיי לישראל עם אשתו וילדו הקטן בטיסה ממינכן לתל אביב. היום הוא חי בישראל וגר בדיור המוגן "עד 120" בהוד השרון. אחיו הגדול הצליח להינצל לאחר שנפל בשבי הגרמני. בסוף המלחמה הם נפגשו.