יום הזיכרון לשואה ולגבורה: כבכל שנה, נעצור את מהלך חיינו ונתייחד עם זכר ששת מיליון הנרצחים. השנה יעמוד יום השואה בסימן 70 שנה למדינת ישראל - ניצולי השואה מעצבים זיכרון ובונים מדינה. הטקס הרשמי ייפתח בשעה 20:00, בעצרת הממלכתית בכיכר גטו ורשה ביד ושם. סיפורי חייהם של ששת מדליקי המשואות יעמדו במרכז הטקס.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בעצרת יישאו דברים נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. את אבוקת הזיכרון יעלה יו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו את דבר נציג הניצולים תשא שורדת השואה ציפורה נהיר.
במהלך העצרת יועלו שש משואות של שורדי שואה. משואה ראשונה: מרים לפיד, משואה שנייה: שמואל בוגלר, משואה שלישית: תיאה פרידמן, משואה רביעית: ראול טייטלבאום, משואה חמישית: יששכר דב גולדשטיין, משואה שישית: אבא נאור. במהלך האירוע יוקרנו סרטונים עם סיפוריהם של מדליקי המשואות.
אבא נאור נולד ב-1928 בעיר קובנה בליטא למשפחה מסורתית בת חמש נפשות. באוגוסט 1941, חודשיים לאחר הפלישה הגרמנית, הוקם גטו קובנה והמשפחה נכלאה בו. ביולי הועברו בני המשפחה למחנה שטוטהוף, ושם הופרדו אלה מאלה. האב צבי-הירש נלקח למחנה-משנה של דכאו, לעבודת כפייה, ואילו ברל'ה בן השש והאם חנה שולחו לאושוויץ. "ברגע שראיתי את אמי ואחי הולכים לכיוון הרכבת, הבנתי שזהו, אפשר להגיד 'שלום' לתמיד".
נאור הועסק בבנייה, בחפירה ובנהיגת קטר של רכבת דיזל במחנה-משנה של דכאו. עם חבריו מהמחנה, שהיו חבריו עוד מקובנה, הוא שומר על קשר עד היום. לאחר ששרד את צעדת המוות הגיע למחנה עקורים ליד מינכן. לאחר כמה חודשים איתר אותו אביו והשניים עברו לפולין. ב-1947 הגיע נאור ארצה. הוא לחם במלחמת העצמאות ולאחר מכן עבד בשב"כ, במכון וייצמן ובמוסד. בשנים 1985-1984 השתתף ב"מבצע משה" והוא רואה כזכות גדולה את האפשרות הזאת שניתנה לו להשתתף בהעלאת יהודים לישראל. לנאור ולאשתו לאה ז"ל בן, בת, חמישה נכדים ושמונה נינים.
שמואל בוגלר נולד ב-1929 בכפר בודרוגקרסטור בהונגריה, הצעיר מבין עשרת ילדיהם של מרדכי ורייזל בוגלר. מהגטו בעיר שטורליהויהי שולחו שמואל ובני משפחתו לאושוויץ. שמואל ואחיו חיים נשלחו למחנה עבודה ליד ברסלאו. במקום היו מאות יהודים מפולין. רוב היהודים ההונגרים במקום לא ידעו יידיש, ושמואל ואחיו, דוברי היידיש, נעשו מתורגמנים וניהלו את התקשורת בין הקבוצות. ב-31 בינואר 1945 נמנו שמואל ואחיו עם רבבות היהודים שהצעידו הגרמנים בצעדות מוות מערבה. השניים הגיעו למחנה בוכנוולד ושם שוחררו כעבור זמן בידי הצבא האמריקאי. לאחר חודשיים שבו השניים אל כפרם, וגילו כי אחד מאחיהם ואחת מאחיותיהם שרדו אף הם. אח ואחות אחרים היגרו מאירופה עוד לפני המלחמה.
שמואל התגייס למחלקה הדתית של הפלמ"ח ובדצמבר 1947 הצטרף לשיירת אספקה שעלתה מתל אביב לירושלים. הוא לחם על הגנת גוש עציון ועם נפילת הגוש במאי 1948 נפל בשבי הלגיון הירדני. במחנה השבויים הצטרף שמואל לכוחות השיטור במקום והיה סגן המפקד. באפריל 1949, לאחר כמעט שנה בשבי, שוחרר שמואל והתגייס למשטרת ישראל. הוא עבר קורס קצינים, ובמהלך השנים הבאות הקים את הלשכה המשפטית בבאר שבע ומילא תפקידים בכירים, בהם סגן מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. לשמואל ולאשתו שושנה בן, בת, חמש נכדות ושלושה נינים.
ד"ר תאה פרידמן נולדה ב-1924 בעיר צ'רנוביץ ברומניה, בת יחידה להוריה, יטי ויוסף קוואלנברג. בנובמבר 1941 גורשו תאה ובני משפחתה לגטו מוגילב פודולסקי. אביה של תאה נלקח לעבודות כפייה, ואילו תאה עבדה בעבודות פקידות תמורת 150 גרם לחם ליום.בסוף 1943 הכירה תאה פעילים בתנועת הנוער גורדוניה, ויחד עמם השיגה דרכונים מזויפים לה ולחברים נוספים בתנועה. היא הגיעה לבוקרשט ושם פגשה את יוסף פרידמן, בעלה לעתיד. היא התגוררה בדירת מסתור, אך נעצרה בפשיטה של המשטרה ונשפטה למאסר. מדי יום ביומו יצאה מבית הכלא לעבודה בבית חולים. ב-1945 נרשמה תאה לבית הספר לרפואה בטימישוארה. ב-1950 נישאה ליוסף והחלה לעבוד כרופאה. במקביל ביקשה לעזוב את רומניה מתוך רצון לעלות לישראל, אך בקשותיה החוזרות ונשנות לא אושרו.
ב-1958, לאחר שמונה שנים שבהן היו מסורבי עלייה, עלו תאה, יוסף ובנם לישראל. תאה עבדה כרופאת עיניים בקופת חולים ובבתי החולים תל השומר ובילינסון, וכעבור זמן מונתה למנהלת מחלקת עיניים בקופת חולים. לאחר צאתה לפנסיה המשיכה תאה לייעץ בתחום רפואת העיניים. היא יקירת החוג לרפואת עיניים באוניברסיטת תל אביב. יוסף נמנה עם מניחי היסודות לרפואת המשפחה בישראל ולימד בחוג לרפואה באוניברסיטת תל אביב. לתאה ויוסף ז"ל בן, אף הוא רופא במקצועו, וחמישה נכדים.
ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בעיר פריזרן בקוסובו, בן יחיד לד"ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. בחורף 1942-1941 נעצר האב בידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים. הוא הועבר למחנה מעצר באלבניה ושם הופקד על מרפאת המחנה. דירתה של משפחת טייטלבאום הוחרמה בידי הצבא האיטלקי, וראול ואמו הושלכו לרחוב. "מילד שמנת מפונק הפכתי לילד רחוב", מספר ראול שהצטרף למחתרת היוגוסלבית. עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבנים את המחנה שהאב היה עצור בו, והמשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים. במאי 1944 נתפסו בני משפחת טייטלבאום. הם נשלחו למחנה הריכוז סיימישטה, ומשם הועברו לברגן-בלזן. ב-9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו בני המשפחה מהמחנה והועלו עם עוד אסירים לרכבת שכונתה לימים "הרכבת האבודה". ב-23 באפריל שוחררו האסירים בידי הצבא האדום. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. ראול עצמו חלה בטיפוס, ושלושה ימים לאחר השחרור נפטר אביו בבית חולים של הצבא האדום. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין.
ב-1949 עלו ראול ואמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג"ד בדרגת רב-סרן. לאחר השירות הצבאי נעשה ראול עיתונאי, ופרסם מאות מאמרים ותחקירים על השואה וניצוליה, וכן על החברה והכלכלה בישראל. הוא היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים, ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. נמנה עם מנסחי "מנשר הניצולים" - קריאת ניצולי השואה לחינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מחקריו וספריו שימשו את ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה - ועדה שהמליצה על שינוי היחס של מדינת ישראל לנזקקים מקרב ניצולי השואה וחוללה שינוי בחייהם של נזקקים רבים מקרב הניצולים. לראול ולאשתו עליזה ז"ל שתי בנות וארבעה נכדים.
יששכר דב גולדשטיין נולד ב-1929 בעיר ברטיסלבה בסלובקיה, שלישי מבין חמישה אחים ואחיות. אביו משה-שרגא היה רב הקהילה. בני משפחתו נתפסו באקציות שביצעו הגרמנים בסתיו 1944 ודב ואביו נלקחו למחנה הריכוז סרד, ואחרי שבוע גורשו לאושוויץ. עם בואם למחנה נרצח האב בתאי הגזים, ואילו דב הועבר למפעל במחנה-משנה של בוכנוולד. כל התקופה הזאת הקפיד דב ככל יכולתו על קיום המצוות. בחנוכה השיגו האסירים שמן בפחית. הם הכינו פתיל מסיבי בגד והדליקו אותו כחנוכיה. בפסח 1945 השיג אסיר יהודי מעט קמח והביא אותו לצריף. הקמח הספיק לאפיית מצה אחת על פחית שהאסירים הדליקו בה אש, ובליל הסדר קיבל כל אסיר בצריף פירור מהמצה.
עם שחרורו מהמחנה דב הצטרף לתנועת הבריחה וההעפלה וכך הגיע לאיטליה עם קבוצה של בני עקיבא. באוגוסט 1946 הוא עלה על אוניית המעפילים "ארבע חרויות", שנתפסה עד מהרה בידי הבריטים. דב היה כלוא שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, ועם בואו לארץ ישראל נכלא במשך חודש במחנה המעצר בעתלית. לאחר מכן הצטרף לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה ועלה להתיישב בביריה במסגרת גרעין ו' של בני עקיבא. הוא לחם במלחמת העצמאות והיה מראשוני קיבוץ עין צורים. דב הקים את ישיבת בני עקיבא בבאר שבע, ושנים רבות היה מורה לתלמוד ותנ"ך ומדריך טיולי תלמידים ותיירים ברחבי הארץ. בשנות התשעים היה רב הקהילה ושוחט בעיר קושיצה בסלובקיה. לדב ולאשתו שולמית שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים.
מרים לפיד נולדה ב-1933 בעיר דבנטר בהולנד, בת זקונים למשפחתה. הוריה, בתיה והרמן אנדריסה, היו פעילים בתנועת החלוץ, ואמה נמנתה עם מקימי סניף ויצ"ו בדבנטר. באפריל 1943 נלקחה המשפחה לאזור ריכוז היהודים באמסטרדם, וביוני גורשו בניה למחנה וסטרבורק. רק האח הבכור, שהיה במחתרת ההולנדית, ניצל מהגירוש. בינואר 1944 נשלחה המשפחה לברגן-בלזן ונכלאה בתת-מחנה שיושביו היו אמורים להיות מוחלפים בחילופי השבויים. בני הנוער במחנה ערכו פעילויות לילדים ולימדו אותם שירים בעברית. ב-9 באפריל מרים ומשפחתה הועלו על "הרכבת האבודה". במשך שבועיים הם נסעו ועצרו לסירוגין, ובמהלך העצירות קברו את מתיהם. ב-23 באפריל שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום בפאתי הכפר טרביץ במזרח גרמניה.
לאחר כמה חודשים שבו מרים ובני משפחתה להולנד, ומרים הצטרפה לתנועת הנוער הבונים. היא הדריכה בתנועה, הייתה מזכירת התנועה בהולנד וב-1950 נשלחה לשנת לימודי הדרכה בירושלים. בשנה הזאת היא למדה עברית והכירה את הארץ, ועם שובה להולנד הצטרפה לחוות הכשרה באזור אמסטרדם.
בשנת 1953 עלתה מרים לישראל. כאן פגשה את אקי לפיד והצטרפה עמו לגרעין תנועת הבונים מדרום אפריקה שנקלט בקיבוץ צרעה. משנת 1960 היא מנהלת את לשכת המזכירות בקיבוץ - תפקיד שהיא ממלאת גם היום במשרה חלקית. למרים ולאקי נולדו שישה ילדים, ולהם 14 נכדים ונכדות. בנם רן היה טייס מסוקים בחיל האוויר וקברניט באל על, ונהרג ב-2009 בהתרסקות מסוק. בנו של רן משרת כיום כטייס מסוקים בחיל האוויר.
כשרן התבקש להטיס את קנצלר גרמניה בביקורו בארץ, הוא התנה זאת באישורה של מרים. מרים אישרה ואמרה: "אין דבר גדול יותר עבורי מאשר שבני, טייס בחיל האוויר הישראלי, יטיס את קנצלר גרמניה. זה הניצחון שלי".
יד ושם ממשיך בפרויקט איסוף שמות קרבנות השואה, בצילום עדויות ניצולי שואה ובמבצע "לאסוף את השברים" - מבצע לאומי לאיסוף מסמכים, תעודות, יומנים, תצלומים, חפצים ויצירות אמנות מתקופת השואה.