כשאספהאן בהלול, ערבייה ישראלית, החליטה לכתוב את התזה שלה על עיצוב שיח השואה בעיתונות בשפה הערבית בישראל, הסביבה הקרובה שלה לא הופתעה. "האחים הקטנים שלי מאשימים אותי בזה שעשיתי להם טראומה כשהכרחתי אותם לצפות יחד איתי בסרטי שואה כשהיינו ילדים", היא אומרת. "הטקסים בבית הספר הממלכתי בו למדתי ריתקו אותי, ולמרות שמעולם לא השתתפתי בהם, הייתה בי כמיהה להיות חלק מהם. תמיד ידעתי שכשאהיה גדולה ארצה להיות חלק מהשיח הזה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
בהלול, דוקטורנטית בחוג להיסטוריה של ארץ ישראל ויהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית ובתו של חבר הכנסת זוהיר בהלול (המחנה הציוני), חיפשה את הקורסים בנושא השואה והזיכרון כבר בתואר הראשון. "המילה 'זיכרון' תמיד הדהדה בי, בין אם כפרטים ובין אם כקבוצות, וגולת הכותרת הייתה בתואר השני, כשהמשכתי וחקרתי את שיח השואה בעיתונות בערבית וכתבתי על כך את התזה שלי", אמרה.
בהלול החליטה לבחון שלל אספקטים של העיסוק בשואה בעיתונות המגזרית, וגילתה כי ההתייחסות בה לנושא נעשה תוך שקלול שלל אינטרסים. "העיתונות הערבית הפופולרית תלויה במפרסמים ישראליים, כך שהם לא מעוניינים להתריס יותר מדי", היא מסבירה. "לכן, יש מה שאני מכנה 'ייבוא' של קולות: מוצאים כותבים ממדינות ערב שהם קונצנזוס, וכך מצליחים להכניס שיח ביקורתי יותר מבלי לעורר שיח אלים ומתנגד בתוך החברה עצמה בזמנים של 'ירח דבש'".
גם בעיתונות המפלגתית נוקטים בקו די מפויס, כשבהלול מסבירה שמי שמדברים על השואה הם בעיקר אנשי רוח הנמצאים בתוך הסטטוס-קוו. "הם מתייחסים לשואה בפן האוניברסלי, ההומניסטי - להפיק לקחים ממה שקרה לעם היהודי ולהשכיל לקראת המחר". עם זאת, מסבירה בהלול כי בעיתונות הדתית השיח מתנגח יותר. "מביאים דמויות דתיות כמו השייח' ראאד סלאח, שפנה ישירות לחברי כנסת ערבים והעביר ביקורת נוקבת על הנסיעות שלהם למחנות בפולין. לדבריו, קודם כל יש ללמוד על העוולות שנעשות לפלסטינים לפני שמדברים על מה שקרה לעם היהודי".
"התפתח אנטגוניזם כלפי 'יד ושם' במגזר הערבי"
בחצי השנה האחרונה עובדת בהלול במוזיאון יד ושם, כראש מדור המגזר הערבי במחלקת ההדרכה של בית הספר הבינלאומי ללימודי השואה במוזיאון. "אחת מהגדרות התפקיד שלי זה לנסות ולהביא קבוצות של תלמידים ערבים למוזיאון - וזה לא פשוט", היא מסבירה. "היות והמגזר היהודי והערבי נמצאים יותר במשבר מאשר בשלום, התפתח אנטגוניזם כלפי המוזיאון כי התפיסה היא שהוא מצמצם את הזיכרון לזה היהודי-ציוני בלבד. כשאני נפגשת עם מורים ומנהלים אני פותחת את הצוהר לשיח אחר. אני מתארת את המקום כפתוח לשיח אוניברסלי יותר, המאפשר דיאלוג ודיון".
בהלול גם מגיעה לבתי ספר ועוזרת לבנות פעילויות וסדנאות על נושא השואה. "לצערי, יש בורות מסויימת סביב הנושא הזה במגזר הערבי", היא מודה, "אך כשאני מגיעה ושוברת את המסגור שנעשה, יש יותר פתיחות. כן, יש לא מעט פעמים בהן התלמידים תוהים למה מדברים על השואה ולא על הנכבה ועל למה מוחקים את הזיכרון שלהם, אבל גם מדברים על דברים אוניברסלים יותר. אני מקווה שאפשר לפתח את הדיאלוג על הסבל ההדדי - לא כדי לעשות השוואה בין השניים, אלא רק כדי לנטרל את העוקץ והכעס המובנים בתוך הציבור הערבי סביב הנושא".
"תמיד עסקתי בפירוק והרכבת זהויות, ותמיד איתגרתי את עצמי בשיח שנובר ובודק בלי פחד", מסכמת בהלול. "נכנסתי למקום שנוגעים בו בכפפות של משי ועוסקים בו ברגישות יתר - כי זה הסיפור של החברה הישראלית - והרשיתי לעצמי לגעת בו בכבוד ובהערכה ממקום של מחקר. אני מאמינה שאמשיך לעשות זאת, גם אם ירימו גבות. זה לא מרתיע אותי - תמיד הייתי אחרת".