נועה בן-שמחון הייתה בת שנתיים כשאביה רן (רני) ציפר נהרג במלחמת לבנון הראשונה. למרות שהיא בקושי זוכרת את אביה, היא מספרת שהוא תמיד היה נוכח בחייה ומתארת את הרגעים המשמעותיים שבהם חסרונו הכי מורגש: "כואב לי שהוא לא יכיר את בעלי והילדים שלי - ושהם לא יכירו אותו".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
רן ציפר נהרג ב-11 ביוני 1982, כשכוח חילוץ של חטיבת הצנחנים הגיע לסייע לכוח שיריון שנקלע למארב סורי בלבנון וספג פגיעה של טיל סאגר. ציפר, איש מילואים שלחם בגזרה המזרחית בלבנון, הובהל לבית החולים במצב קשה ולאחר מספר שעות מת מפצעיו. הוא הותיר אחריו אישה - רחל - ושני ילדים: גילי בן השש ונועה, רק בת שנתיים.
"אחד הסיפורים הכי מוכרים של אמא זה שבזמן השבעה הלכתי לגן והתפארתי בזה שאבא שלי מת - חשבתי שזה דבר טוב, כי הגיעו הרבה אנשים הביתה וזה הרגיש כמו חגיגה", מספרת נועה, היום כבר בת 36 ובעצמה אם לשלושה ששינתה עם נישואיה את שם משפחתה לבן-שמחון. "יש לי שני זכרונות מאבא - שנינו מקלפים תפוזים בפרדס מאחורי הבית, ואבא מלמד את אחי לרכוב על אופניים ומרכיב גם אותי - אבל מדובר בהבזקים של תמונות, לא זיכרון מוחשי".
בשיחה עם חדשות 2 Online מספרת נועה שלמרות שהיא בקושי זוכרת את אביה, דמותו תמיד מלווה אותה. "אמא שלי בחרה במודע להמשיך ולגור במושב בו גרו ההורים של אבא והמשיכו לדבר איתנו על זה תמיד", היא מסבירה. "בכל יום זיכרון שומעים עוד סיפורים, פוגשים מישהו חדש שהכיר אותו ומספר משהו. ברגעים המשמעותיים - בת מצווה, חתונה, הלידה של הילדים שלי - הוא הכי חסר, כי זה רגע שאת רוצה את שני ההורים שלך לצידך. כואב לי שהוא לא יכיר את בעלי והילדים שלי ושהם לא יכירו אותו. יום הזיכרון והאזכרה זה הזמן שלנו לעצור ולהתאבל על הדמות שאיננה".
אחיה גילי היה בן שש כשאביהם נפל ונועה אומרת שלמרות שיש לו יותר זיכרונות היא מעולם לא קינאה בו על כך שהכיר אותו יותר: "אני חושבת שאולי לו זה היה אפילו קשה יותר - כי הוא ידע מה הוא מפסיד. היום, כשיש לי ילדים בגילאים האלה, אני יכולה לראות דרך העיניים שלהם מה המשמעות של אבא, ומבינה מה זה חוסר של אבא לילדה בת שנה לעומת לילד בן שש. אבל שנינו חווינו את זה, לשנינו היה קשה".
"אפשרו לנו לגדול במשפחה גדולה מבלי לדחוק את הזיכרון של אבא"
כמה שנים אחרי נפילתו של אביה, אמה של נועה הכירה בן זוג חדש. "היו לו שלושה ילדים משלו והם השכילו לאחד בין המשפחות בצורה כזו שאני רואה בהם היום אחים לכל דבר", מתגאה נועה. "בן הזוג של אמא שלי הוא אבא חלופי - הוא לא ממלא את החסר, אבל הוא דמות דומיננטית בחיים שלי ואני מעריכה ואוהבת אותו מאוד. זה אחד הדברים הכי טובים שעשו בשבילנו, כי זה איפשר לנו לגדול במשפחה גדולה מבלי לדחוק החוצה את הזיכרון של אבא".
"היום אני מבוגרת יותר משאבא היה כשנפל, וזה היה רגע מאוד משמעותי. גם כשהילד הגדול שלי חגג שנתיים זה היה מין רגע כזה, שעצרתי וחשבתי", מספרת נועה. לדבריה, גם הילדים שלה - בני שש, שלוש וחצי ושנה - מכירים את הסיפור על הסבא שלא פגשו: "יש תמונה שלו בבית, ובשנים האחרונות הם גם התחילו להגיע לאזכרות, מתרגשים ושואלים שאלות. הם יודעים מי זה סבא רני".