להושיט יד לדורות הקודמים: בישראל חיים כ-189 אלף ניצולי שואה, ורבים מהם עריריים או חשים בדידות. על מנת לסייע לקהילה ולאנשים ששרדו את זוועות מלחמת העולם השנייה, אזרחים רבים מתנדבים על מנת לתמוך בניצולים, להוות להם אוזן קשבת ולהעשיר את חייהם. ההתנדבות מעניקה אפשרות לגשר על פערי הדורות ולהקל על הבדידות, כך מספרים המשתתפים בפרויקט ההתנדבות של הקרן לרווחה לנפגעי השואה - "בודד אבל לא לבד". ביקשנו ממספר מתנדבים וניצולי שואה לחלוק איתנו את הרגעים המרגשים והאישיים במהלך ההתנדבות - ולספר לנו כיצד היא מעשירה את חייהם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
דוד ושלמה: "הוא צלול כמו עראק, לומד ממנו המון"
דוד מלווה כבר שנה שנייה את שלמה, ניצול מרומניה שמתגורר ברחובות. במסגרת הקשר בין השניים דוד עוזר לשלמה בעבודות הבית ובסידורים, וכמובן דואג לו במישור הרגשי והאישי. לכבוד יום הולדתו של דוד, התקשר שלמה חובב המוזיקה הקלאסית ל"קול המוסיקה" והקדיש לו שיר. כששלמה ציין את יום הולדתו ה-93, גילה דוד שמעולם לא נערכה לו מסיבת יום הולדת ראויה לשמה - והחליט לבוא לביתו של שלמה עם משפחתו ולחגוג לו כראוי.
איך התחיל הקשר ביניכם?
דוד: "לפני שנתיים התחלתי את הלימודים וחיפשתי מסגרת לקבל בה ערך מוסף ללימודים. היה יריד במכללה, והפרסום לגבי הפרוייקט תפס את עיניי. בכל יום זיכרון לשואה מדברים על החשיבות של ההתנדבות ואז שוכחים, אבל הם חיים על זמן שאול. לכן החלטתי להתנדב, ומאז אנחנו נפגשים פעם בשבוע, לפעמים יותר.
איזה תחביב מיוחד יש לכם?
שלמה: "אני מספר לו כל מיני דברים מהתקופה ההיא, ואנחנו מדברים הרבה על מוזיקה קלאסית. אני משמיע לו הרבה יצירות וביום ההולדת שלו הקדשתי לו יצירה מוזיקלית שהיא גם לפי טעמו - הסימפוניה מס' 4 של צ'ייקובסקי. גם יום ההולדת שלי שחגגנו יחד היה מאוד מרגש, עד אז
אף אחד לא אמר לי ביום ההולדת מזל טוב - זה היה סתם יום של חול".
דוד: "אנחנו בעיקר שומעים מוזיקה קלאסית - הוא מסביר לי ומשמיע לי, אני חושף אותו למוזיקה חדשה ועכשווית יותר. הוא פנומן ברמת הידע והזיכרון שלו. בנוסף, אני מקליד לו מכתבים ומסדר לו דברים בבית, ואנחנו הולכים ביחד לבנק ולקניות".
מה הקשר הזה נותן לך?
שלמה: "הוא יד ימין שלי. אין לי תבונת ידיים לתקוע מסמר בקיר, והוא חזק מאוד בעניינים טכניים. אני מקנה לו ידע בכל מיני תחומים שונים כמו היסטוריה וגאוגרפיה, וזה נותן לשנינו המון".
דוד: "הסבתות והסבים שלי נפטרו כשהייתי קטן, ופתאום יש לי את שלמה בן ה-93, צלול כמו עראק. המפגשים איתו מאפסים אותי בחיים, הוא נותן לי קנה מידה ואני מבין דרכו דברים ומתייעץ איתו. הוא יודע וראה וחווה המון בחיים, הוא כבר יודע מה להגיד ואני לומד ממנו".
מסר למתנדבים וניצולים אחרים:
שלמה: "למה לא? תמיד כדאי. הזמן שלנו קצר מאוד עכשיו. כמו שכתוב בפרקי אבות - איזהו השמח, השמח בחלקו".
דוד: "בתור פעיל חברתי, אני אומר לכולם: צאו להתנדב. ניצולי השואה הם העבר שלנו, הם עברו הרבה כדי שנגיע לאן שאנחנו נמצאים, ולא נשאר זמן רב איתם. מי שיכול ורוצה חוויה משמעותית לעצמו, שייתן את מה שהוא יכול לאנשים האלה".
פרחיה וברטה: חדוות היצירה והחשיבה האופטימית
ברטה כרמי, ניצולת שואה ערירית ואלמנה בת 93 המתגוררת באשקלון, שרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ. כרמי איבדה את אמה וחלק מבני משפחתה במחנה, אך עלתה לארץ והקימה בית בישראל. בשנתיים האחרונות מלווה אותה המתנדבת פרחיה כהן והשתיים נפגשות מדי שבוע לשיחה וגם לפעולות יצירה.
איך התחיל הקשר?
פרחיה: "עבדתי כמורה בבית ספר יסודי במשך 31 שנה ולאחר שפרשתי החלטתי להתנדב מתוך רצון לעזור ולתרום בפרט לאוכלוסייה שחוותה את טראומת השואה, אוכלוסייה טעונה בתחושות ומשקעים מהעבר הזקוקה ללווי, תמיכה וסיעוד נפשי".
איזה תחביב מיוחד יש לכן?
פרחיה: "ברטה אישה כשרונית מאוד, בצעירותה עסקה בעבודות נוי ואומנות שונות. לפני כחמישה חודשים כושר הראייה שלה נפגע והיא גם התקשתה לאמץ את היד הימנית ולצבוע כמו תמיד. ברטה הייתה מתוסכלת מהעובדה שלא תוכל לצבוע את הציורים שהיא אוהבת, ואני רכשתי עבורה לוח מחיק והדבר שינה באופן משמעותי את העיסוק שלה במשך היום. ברטה יכלה לצייר ולצבוע באופן זריז ומהיר ואף התרגשה מאוד מעצם הכתיבה שלא השתמשה בה שנים. כיום ברטה אחרי ניתוח עיניים ושמחה מאוד להמשיך לצייר וליהנות מיצירות כפיה. במפגשים אנחנו מדברות על עבודות הרקמה והתמונות התלויות בחדרה, ועל הציורים שהיא יוצרת ומארגנות אותם בקלסר הצביעה שלה. מלבד זאת אנו מוצאות את הזמן לשחק במשחקי קופסה, לצפות בחדשות ולדבר על הנעשה בחיי היומיום".
מה הקשר הזה נותן לך?
ברטה: "אני מאוד שמחה על הביקורים של פרחיה ותמיד ממתינה להם בציפייה. במסגרת המפגשים האלה אני זוכה לתמיכה רגשית שמאוד חשובה לי ולחברות נפלאה עם פרחיה. אני תמיד מקבלת אותה במאור פנים ובחיוך".
פרחיה: "זכות נפלה בחלקי - היא אישה אצילת נפש ומיוחדת ואני למדתי הרבה מהניסיון של ברטה ומראייתה החיובית כלפי החיים".
מסר למתנדבים וניצולים אחרים:
ברטה: "אין ספק שלאורך השנתיים האלה נוצר בינינו קשר חם ועמוק. ההתנדבות היא דבר מאוד חשוב ואני חושבת שגם הניצול וגם המתנדב יוצאים נשכרים".
בוריס, שלמה ופולה: "זה כמו סבא וסבתא נוספים"
שלמה ופולה, שני ניצולי שואה מרומניה ואוקראינה, נפגשו ב-1973 ומאז לא נפרדו. לזוג, שמתגורר בבאר שבע, אין ילדים משלהם. בוריס, החייל המשוחרר שמתנדב אצלם, הפך למעשה לבן משפחה - כך הם מספרים. במשך למעלה משנה נמשך הקשר החזק בין הניצולים למתנדב, קשר שהתחיל בחשדנות גדולה והעמיק בהדרגה.
איך התחיל הקשר?
בוריס: "בשנה שעברה קיבלתי מלגת אימפקט ובמסגרתה הייתי אמור לבחור מתוך מגוון רחב של התנדבויות ובחרתי להתנדב איתם. אני לומד הנדסת מכונות באוניברסיטה".
פולה: "הוא דפק בדלת ולא רציתי בהתחלה להכניס אותו הביתה, אבל אז הוא התקשר וביקש לבוא אלינו. בהתחלה פחדתי כי לא ידעתי מי זה והיום אנחנו צוחקים מזה. אנחנו לא רוצים שהוא יעזוב אותנו ומקווים שזה ימשיך הרבה זמן - טוב לנו איתו בכל מצב".
איזה תחביב מיוחד יש לכם?
בוריס: "אני מגיע אליהם הביתה, פעם או פעמיים בשבוע. יושב איתם, מדבר איתם ועוזר להם למלא טפסים, הרבה פעמים הם פותחים את הלב. נוצר בינינו קשר מאד עמוק". בוריס נזכר כי באחד הערבים התקשרו אליו שלמה ופולה בשעה תשע בערב ואמרו שהטלוויזיה שלהם לא עובדת וגם הטלפון. "התקשרתי עבורם להוט, התחילה פרוצדורה ארוכה עד שסידרו. גם בשבוע שעבר הייתי איתם בסורוקה, כי שלמה לא הרגיש טוב. הייתי איתם במהלך כל הבדיקות. זה כמו סבא וסבתא נוספים".
פולה: "אנחנו לא יוצאים מהבית. בוריס מאוד מעוניין לשמוע, אבל לפעמים קשה לספר - לא לכל אחד אפשר לספר את הכל. עברנו חיים לא פשוטים, והוא תמיד מוכן להקשיב ולעזור בכל מה שאנחנו צריכים".
מה הקשר הזה נותן לך?
פולה: "אף פעם לא היה לנו קשר כזה טוב - זה ממש כמו שאימצנו את בוריס בתור בן. הוא חמוד ועדין ותמיד שואל במה הוא יכול לעזור. אין מילים לתאר. זה כמו ילד שלנו, לנו אין ילדים ואיתו אנחנו לא לבד".
בוריס: "אני מרגיש שאני תורם במשהו, פה יש משהו מעבר להתנדבות אחרת. אני מקווה ללוות אותם עד סוף התואר שלי".
מסר למתנדבים וניצולים אחרים:
בוריס: "אני ממליץ בחום לכולם".
עידן ושלום: "הוא הציל אותי מסף ייאוש"
שלום עמרי, שנולד בעיירה חרוביישוב בפולין, שרד צעדת מוות לרוסיה ועבר תלאות בסיביר, עלה לארץ עוד לפני הקמת המדינה. שלום פעל רבות להנצחת הקהילה שלו והקים את עמותת יוצאי חרוביישוב. לפני כשנה הוא התאלמן, והקשר החם עם המתנדב עידן ממלא ומעשיר את זמנו. עידן, קצין בקבע בן 25 מחולון, התנדב בעבר עם בני נוער ותחושת השליחות הפגישה אותו עם שלום הפעלתן.
איך התחיל הקשר?
שלום: "כלתי המליצה לאחר שאני ביקשתי עזרה אינטלקטואלית, כדי להעלות את הזכרונות מתקופת השואה. ואז פגשתי את עידן - בחור נפלא, הוא מאוד מוכשר ומאוד עוזר".
עידן: "חיפשתי אפשרות להתנדב עם ניצולים ורכזת ההתנדבות של הקרן הפנתה אותי אליו. חיפשתי את הקשר עם הצד השני, זו אוכלוסיה שמאוד חשובה לי והחלטתי שאני רוצה לעזור - אם אפשר לתרום, למה לא?
איזה תחביב מיוחד יש לכם?
שלום: "הוא מופיע בדייקנות מופתית, יושב על יד המחשב, אני רושם לי טיוטה והוא מצליח למצוא מידע נוסף. הוא מכין כתבות, שיהפכו לחוברת עם תמונות כי לאנשים אין היום זמן לספר. בעזרתו אני מתעד את מה שקרה לי ולקהילה שלי".
עידן: "בעיקר לבוא ולשבת ולדבר, גם על הזכרונות וגם שיחות של יום-יום כמו חדשות. אני נפגש איתו פעם בשבוע, שומע ממנו חוויות וזכרונות שלו ואנחנו מעלים את זה על הכתב למחשב. הוא מעביר את הסיפורים למשפחה, וזה גם עוזר לשמר את המורשת וההיסטוריה האישית שלו ולאפשר לאחרים להכיר את הסיפור האישי מקרוב, אני הפלטפורמה בעצם".
מה הקשר הזה נותן לך?
שלום: "הוא הציל אותי: אני הייתי על סף ייאוש. ברגע שהוא התחיל לכתוב בכישרון כזה, אני עסוק עם זה וזו ממש הצלת חיים".
עידן: "הכרתי את המשפחה שלו, ואני גם מספר לו על עצמי. יש קשר אישי - הוא מאוד מעריך את זה שאני מגיע וזה גם מאוד חשוב לי. הוא השתתף בבניית הארץ, זה חלק מההיסטוריה שלנו. אני מרגיש שזה עוזר לו עם החווייה האישית שלו - הוא עושה את זה כדי שזה יישאר לדורות הבאים. יש פה תחושה של שליחות".
מסר למתנדבים וניצולים אחרים:
עידן: "האוכלוסיה הזו לא תישאר איתנו לעד, וזה חשוב לנצל כל הזדמנות שיש לשמוע. חלקם גם נמצאים לבד בתקופה הזו של החיים. להעביר את המסר שלהם לדורות הבאים ולעזור ברמה האישית עם דברים קטנים. כשאתה מקדיש את הזמן לטובת הניצול זה גם תורם לך".
עדי ואנה: נפגשה עם החברים והניצולים דרך הסקייפ, אחרי עשרות שנים
עדי, ששירתה בקרקל, התחילה בהתנדבות לפני כשנה וחצי ופגשה את אנה בת ה-85 - ניצולת שואה מרומניה ("גירשו אותנו מהבית בלי כלום"), שעלתה לישראל ב-1968. החיבור הטוב בין השתיים הוביל לחידוש קשרים של אנה מהעבר, באמצעות הטכנולוגיה החדשה שהכירה לה עדי.
איך התחיל הקשר?
אנה: "אני יצאתי מבית חולים והעובדת הסוציאלית יצרה את הקשר עם יחידת המתנדבים. היו כמה מתנדבות שלא מצאו חן בעיניי ולא היו מתאימות, ועם עדי מצאתי שפה משותפת. היא בחורה נחמדה וחכמה, ויש לנו קשר חברי טוב מאוד".
עדי: "התחלתי ללמוד ובגלל שאני לוחמת משוחררת, הלכתי למלגת אימפקט. אני מאד התחברתי למקום של השואה, ומכיוון שהיא גרה קרוב אליי התחלתי ללוות את אנה. מאז אני מגיעה אליה פעם בשבוע או פעמיים,זה לא התנדבות, זו מישהי שנכנסה לי לחיים, כמו חברה מאד טובה. אני מגיעה כי בא לי לראות את אנה. היא אישה מאד חכמה, כיף תמיד להקשיב לה. אנחנו גם משחקות ביחד רמי ועושות הליכות בחוץ".
איזה תחביב או אירוע מיוחד יש לכן?
אנה: "היא עזרה לי עם המחשוב, כי היא לומדת את זה ויש לה הרבה ידע בזה. היא השיגה מחשב וסידרה לי את האינטרנט, ובזכות המחשב התחלתי לדבר עם חברות שלי מחוץ לארץ. יש לי גם בת בארצות הברית, ובזכות עדי אני יכולה לדבר איתה כל יום ולראות אותה. חגגנו גם את יום העצמאות ביחד, והיא הציעה גם לעשות קידוש והדלקת נרות יחד -דברים שלא הייתי עושה לבד. באחת הפעמים היא רצתה להראות לי סרט כדי לשמח אותי, אז היא הביאה ציוד והכינה לי קולנוע בבית".
עדי: "השגתי לה מחשב דרך הארגון, ולימדתי אותה לגלוש באינטרנט ובעיקר בסקייפ, כדי שתוכל לדבר עם הבת שגרה בארצות הברית. היא ראתה את חברות שלה שגרות ברומניה, וגם איתן דיברה בסקייפ. גם את אחיה ואחותה, שגרים בישראל אבל היא לא יכולה להגיע אליהם. כשהיא ראתה את חברה שלה בסקייפ אחרי שלא ראתה אותה 30 שנה, זה היה מאד מרגש בשבילי וזה גם עשה שינוי של 180 מעלות בחיים שלה. חלק מהחגים אני עושה איתה, בחנוכה היה לי חשוב ללכת להדליק איתה נרות, כדי להפוך את זה למשהו משפחתי".
מה הקשר הזה נותן לך?
אנה: "עדי נותנת לי ידע במחשוב, היא פעלה כדי להשיג את המחשב וזה היה דבר גדול. היא עשתה מעשה טוב והיא עוזרת בהרבה דברים".
עדי: "זה קשה להסביר, זו מישהי שנוספה לי לחיים כמו משפחה חדשה. זה עושה לי טוב כשאני רואה שאנה מודה לי ואומרת כמה זה עוזר לה. זה עושה טוב וממלא בתחושה טובה".
מסר למתנדבים וניצולים אחרים:
אנה: "גם אם צריך לעבור כמה מתנדבים, בסוף נשארים עם מישהו טוב שעוזר ועושה מעשים טובים".
עדי: "אין ספק שצריך לעשות את זה, זה חשוב מאד - גם אם מדובר בעשר דקות. מי שרוצה ללכת להתנדב להגיד לו: 'תאר לך שאין לך קרובים ואין לך טכנולוגיה, מספיק שתבוא לרבע שעה ביום וכבר תעלה לו חיוך על הפנים. זה עושה להם ממש טוב וממלא להם את החלל הריק".
רוני קלינסקי, מנכ"ל הקרן לרווחה לניצולי השואה, הסביר כי "כמעט מחצית מניצולי השואה מעידים על עצמם כסובלים מבדידות, רבים מהם הם עריריים ללא משפחה וילדים או כאלה שאינם נמצאים בקשר עם משפחתם. מיזמי ההתנדבות, המפגישים בין אנשים מרקעים וגילאים שונים לבין ניצולי שואה, הם בין הפרויקטים החשובים ביותר שיש לנו כחברה וכמדינה. לא ניתן להעריך במילים את התרומה, החשיבות וההשפעה החיובית העצומה שיש לקשרים האמיצים האלה בין הניצולים למתנדבים שמצליחים להפיג במעט את בדידותם. עלינו להתגייס לנושא כחברה, לבסס מערך התנדבות רחב ולספק אוזן קשבת וחברות לאותם ניצולים בשנותיהם האחרונות".
סוזי רונן, מנהלת תכנית "סיוע לחיים" של ארגון לתת, הוסיפה כי המתנדבים "יוצרים רשת תמיכה חברתית וקשר אישי ורציף עם ניצולי השואה". על פי נתוני הארגון, כ-1,200 מתנדבים ומתנדבות פעלו במסגרת התכנית בשנת 2014 ו"האירו במעט את חייהם של אלו הראויים לכך יותר". מתנדבי הארגון חילקו סלי מזון, שימשו כאוזן קשבת לניצולים, חגגו איתם, ליוו אותם לאירועים ולמעשה נטמעו בתוך חייהם של הניצולים: "הם פשוט היו שם עבורם".