רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הצעירים שכבשו בימים האחרונים את הכיכרות ראו כבר לפני 20 שנים את חוסר האונים במבט של הוריהם. הם נאלצו בגיל 10 להתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית, כשתרגמו עבור אבא או אמא מכתב שנשלח מהביטוח הלאומי. הם שתקו ובלעו את הרוק. בסוף השבוע האחרון השתיקה הזאת התחלפה בזעקה גדולה.
כבר שנים שאני מסתובב ב"גטאות" – אותן שכונות שכמעט וכל תושביהן הם בני העדה האתיופית. התמונה שרואים שם חוזרת על עצמה. ילדים עם מבט של אין עתיד, נערים שוויתרו מזמן על התקווה. כשאני פוגש אותם אני מרגיש כמו עובד סוציאלי, לא כתב פלילים. התחושה הזאת מלווה אותי בכל פעם שאני עונה לשיחת טלפון של אם שמתייצבת באולם בית המשפט אחרי שבנה נעצר. אין לה מושג במה הילד שלה חשוד, היא לא מבינה מה עורך הדין שהעמידה לרשותו המדינה רוצה ממנה וגם את חילופי הדברים עם השופט היא לא יודעת לפרש.
על תחושת חוסר האונים הזאת גם אני מתקשה לגשר.
אבל ביטוי לכאב הזה אני מקבל גם מהצעירים לא רק מההורים. אותם חיילים, קצינים, סטודנטים או עורכי דין שסביר להניח שחשבתם שהם דוגמה להשתלבות מופתית בחברה הישראלית. דוגמה אחת למצוקה של הדור הזה קיבלתי כאשר מצדו השני של הטלפון היה קצין צעיר שסיפר לי על מציאות חייו אחרי שביקש להתנתק מהגטו של בני העדה בעיר שבה הוא גר בשפלה.
הוא סיפר לי על הכסף שגייס, על המשכנתה שלקח ועל הדירה החדשה בשכונה שבה לראשונה בחייו לא כל השכנים הם בני העדה. אלא שמהחלום לחיים חדשים לא נשאר הרבה – רק הטרדות של שוטרים, שמנסים להבין – "מה אחד כמוך עושה פה, זאת לא שכונה של אתיופים?".
אבל השבר יכול להגיע מוקדם יותר, כבר בגיל 6. ככה זה כשאתה מגיע עם ההורים לבית ספר יסודי בפתח תקווה אליו אתה מנסה להתקבל והמנהלת מביטה בעיניך ואומרת בצורה יבשה את המשפט הבא: "בבית ספר שלי אתה לא תלמד, יש לי מספיק אתיופים". את הסיפור הזה שמעתי ממקור ראשון, תיאור של ילד בן שש שדמעות בעיניו – ועם זה גם אני לא יכול להתמודד.
האירועים של הימים האחרונים הבהירו שאנחנו לא רוצים יותר להיות נחמדים. אנחנו לא רוצים לקבל חיבוק לרגע, והדבר האחרון שאנחנו רוצים זה שיסננו לעברנו – "אין עליכם, אני מת על העדה שלכם". אנחנו רוצים להיות בדיוק כמוכם. ישראלים. אנחנו חולמים בעברית, מדברים עברית אבל עדיין מרגישים זרים. עד עכשיו.