השנה - 1945. הרוסים הגיעו לפולין, המלחמה כמעט נגמרה. אירית רומנו-קופר חוזרת לביתה שבגטו אחרי שלוש שנים שלא ראתה את משפחתה, התחזתה לנוצרייה, עבדה אצל איכרים והתגוררה במנזר. היא הייתה מאושרת לקראת פגישתה עם אמהּ ושלוש אחיותיה. היא מתקרבת אל הבית בעיירה הפולנית מינסק-מזובייצקי ואז נזכרת שלא הביאה כלום. היא חוזרת לאחד השדות הסמוכים, קוטפת פרחים ומרכיבה מהם זר. "אי אפשר לבוא הביתה אחרי כל כך הרבה שנים בלי כלום", היא אומרת לעצמה ונכנסת לאזור של הגטו - אבל משהו נראה אחרת. המקום כמעט ריק, החלון שבור, הדלת עקורה ושברי זכוכיות מפוזרים בכל מקום.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לפתע, מגיחות ברחוב שתי נשים. "הגרמנים הרסו את הגטו והרגו את כל היהודים", הן זורקות לעברה בחצי חיוך. היא משליכה את הפרחים שקטפה - וצועקת: "אמא, השארת אותי לבד בעולם". כאן, מבחינתה, תם החלק הראשון בחייה שעליו לא דיברה לאורך השנים.
ומכאן להתחלה. אירית, במקור איטלה, נולדה ב-13 בינואר 1929. ילדה יהודייה, בת לאם סוחרת זריזה ואבא חזן. אוכל כמעט ולא היה והשלושה גרו בבית שכור, שמרו מצוות והתחנכו בעיקר על ברכי סבתא. החלום? "מחכים לגאולה, לעלות לארץ לישראל".
הגרמנים הגיעו, עוד ועוד פקודות ניתנו ליהודים והחיים הוגבלו. אמא הייתה מסתובבת בין בתים בכפרי הפולנים הסמוכים ומוכרת בגדים וסחורה תמורת תפוחי אדמה וירקות. אירית הייתה מרדנית, עקשנית. כבר בבית הספר היא מתארת מקהר שבו היא וחבריה הרביצו והכו עד זוב דם ילדים פולנים שגידפו אותם על רקע יהדותם ("לא עזבתי את הילדה עד שהיו לי שיערות שלה בידיים").
הפסקתי להאמין באלוהים
"בגיל 12 הפסקתי להאמין באלוהים", היא אומרת - ומסבירה: "אני הולכת ורואה רכבות. הדלתות נפתחות ויורדים חסידים - ומשני צדי הגוש אני רואה גרמנים, ירד גשם באותו יום, במקום ללכת למכור, נשארתי שם, עקבתי אחריהם".
"לקחו את כל החסידים האלה והביאו אותם לשוק, הושיבו אותך בתוך שלולית מים ואני רואה שני גרמנים, כל אחד עם תער, גוזרים את הזקנים. לכולם נזל שם דם, הרב ניסה להרים את הפאות והזקן ולהדביק אותן בחזרה".
היא חזרה הביתה ואמרה לסבתה שאין אלוהים בשמיים. האחרונה נזפה בה: "את תשפטי את מעשי אלוהים?!". היא השיבה: "אבל תראי מה עשו לרב". תשובתה של הסבתא הייתה שזה סימן שעם ישראל מתקרב לגאולה. מהיום הזה היא הפסיקה להתפלל. אולי בגלל זה - האומץ, המרדנות, העקשנות ורוח הלהט בעיניים (עד עצם היום הזה), החליטה אמה לבחור בה וכך בדיעבד להציל את חייה.
איטלה, אל תתנצרי לעולם
אביב 1942. אמה לוקחת אותה לאיכר פולני שגר במרחק של כחמישה קילומטרים מביתה. בדרך היא שיחדה שומר פולני כדי לצאת. "רק הוא יודע שאת יהודייה, הוא הבטיח לי לא לספר לאף אחד", אומרת לה האם - ומבקשת: "איטלה, איטלה שלי, שלא תתנצרי לעולם, שלא תשכחי שאת יהודייה, באש ובמים".
בביתו הפכה לרועת צאן. ילדי האיכר ואישתו ידעו על יהדותה אבל זה לא משהו שדיברו עליו. חודשים חלפו, היא נראתה כבר אחרת - לא עוד ילדה מהגטו, אלא ממש כמו נערה פולנייה עובדת אדמה. אמא עוד הספיקה פעמיים לבקר אותה. היה לה כבר סיפור כיסוי מוכן: היא מוורשה, הוריה קשי יום ורק סבתה החולה והקשישה טיפלה בה והיא הגיעה לעבוד בכפר - כמו נערות פולניות רבות. "אם תראי שהסתיו הגיע ואני לא באתי תבואי לבד הביתה. את תהיי בת 14, כולנו נחכה לך בבית". זה המשפט שהחזיק אותה במשך כל המלחמה. הסתיו הגיע, אמא לא.
חמישה חודשים חלפו ואשת האיכר מגרשת אותה מהבית. אירית לא הקשיבה, והלכה למרעה. "ואז אני רואה את הבן הגדול שלה הולך אחריה עם מקל, ואומר 'לכי, אמא מחכה לך בבית - אם לא אני הורג אותך פה במקום".
היא רצה ביער כמה קילומטרים, אבל הדרך נאבדת והיא לא מצליחה להגיע לגטו. לפתע היא שומעת צעקות. "איטלה בואי הנה!". היא מתקרבת. בתוך בור בלב היער - יוס'לה, החבר הטוב מבית הספר. "מה אתה עושה פה לבד?", היא שואלת. הוא מביא לה חתיכת לחם, ואומר לה לאכול. "העבירו את כולם מהגטו ברכבות", אמר לה, "אין לך מה לחזור לשם".
הם הגיעו לבית של פולנים ביער - אותה קיבלו, אותו לא. שלושה ימים חלפו, ואז בעל הבית חושד בה שהיא יהודייה. "הוא זיהה שאני יהודייה לפי תנועות היד שלי, כך הוא אמר, עד היום לא ברור לי מה זה אומר".
"את חשבת לרמות אותי?"
משם מתחיל מסע נדידה - שכולו כ-20 קילומטרים סובב בית מגוריה. מבית לבית, עבודה לעבודה. באחד המקרים, גירשו אותה לאחר שזיהו כי היא לא יודעת להצטלב. היא הבינה שהיא צריכה ללמוד על הנצרות אך לא ידעה איך. זה היה המכשול העיקרי שלה - היא נראתה פולנייה, ידעה את השפה, אבל רזי הנצרות לא היו מוכרים לה.
היא נכנסה לאחד הבתים בכפר כדי לבקש עבודה וצעקה כדי לראות אם יש מישהו בבית. איש לא ענה. היא נכנסה עוד קצת פנימה ואז ראתה ספר ועליו צלב. היא לקחה אותו והלכה משם. למזלה, זה היה מדריך לתפילה. כמה שעות טובות שהיא ישבה מתחת לעץ ולמדה. מעכשיו היא בטוחה יותר.
מדי פעם עלו על יהדותה. עד שאחד המקרים היה כמעט קריטי לגורלה: האיכר שגירש אותה מביתו וידע שהיא יהודייה סיפר לאדם בכנסייה שאצלו הועסקה אודות יהדותה - זאת לאחר שהגיע איתו ועם אישתו למקום בחג המולד. "את חשבת לרמות אותי? אני איכר בן 40! עוד אף אחד לא רימה אותי, אבל חכי, מחר בבוקר אני מביא אותך למשטרה של הגרמנים ורואה איך יורים בך", הוא הטיח בה. היא תפסה את עצמה והחלה לצעוק עליו מול אישתו בביטחון מלא: "תשתוק, אתה שיכור! אתה חושב שאני יהודייה? אני אוכיח לך מחר שלא".
בשל הצעקות הרמות ראש הכפר הגיע - והיא הבטיחה לו להביא לו את התעודה. יום לאחר מכן הלכה לכומר בעיר מגוריה, נתנה שם פיקטיבי של ילדה של גוי של שבת שנהרגה לפני שנים, אך הוא לא מצא דבר. היא אמרה שאולי התבלבלה בשנת הלידה. לאחר דין ודברים ארוכים היא קיבלה תעודה - אירנה קובלצ'יק.
האישה שאצלה עבדה רצתה לאמץ אותה. היא ביקשה לנסוע לסבתה בוורשה יחד איתה על מנת שתחתום על מסמכי אימוץ. אבל סבתא, כאמור, לא באמת הייתה בוורשה. היא הלכה מהבית, הלכה ביער - והגיעה למנזר. תחילה לא רצו לקבל אותה לשם. "את כבר בת 14, חוק חינוך חובה לא חל עלייך", אמרו לה. היא ביקשה לעבוד, והחלה לעשות כן במטבח. הימים חלפו, לימים אם המנזר גילתה שהיא יהודייה, ביקשה ממה להתנצר אך זו סירבה - ויצאה בעקבות משפחתה.
שוב להתחלה. אף אחד לא נשאר. רק היא. את זה היא מגלה בגטו. כולם, לימים היא גילתה, נרצחו בטרבלינקה. הרוסים חיכו מחוץ למנזר, היא הבינה שנגמרה המלחמה והועברה למחנות עקורים, ניסתה לעלות לארץ, הוסעה לקפריסין ולבסוף הצליחה להגיע לעתלית בשנת 1946 באונייה "יגור".
ביקשו ממנה לשכוח הכל
כשהייתה בת 16 הכירה את בעלה בקיבוץ דן וכבר הייתה מגויסת. כשהגיעה לארץ חשבה שהיא גיבורה, בקיבוץ מנגד ביקשו שתמחוק את זהותה. "שלושה דברים אמרו לי כשבאתי לקיבוץ: לשכוח את מה שהיה שם, להחליף את השם ואת הבגדים".
אצלה בבית - עם בעלה, יליד מצרים, ועם בנותיה לא דיברה כמעט על השואה. "אצלנו דיברו על אמנות, ספרות ומוזיקה". עם זאת, היא לא הפסיקה לכתוב - עד היום יותר מ-20 ספרים בהם היא מגוללת את קורות חייה. היא עצמה מתגוררת בבית בהרצליה פיתוח. במשך שנים רבות הייתה מורה בבית ספר יסודי בעיר ובעלה נפטר לפני כעשר שנים. משפחתה - שתי בנות ושישה נכדים.
היום, בגיל 86, היא רק מקווה שאנשים יידעו את מה שקרה, שלא ישכחו. עם זאת, היא לא מעודדת נסיעות משלחות תלמידים לפולין, כי לטענתה הן לא לימודיות. "צריך לבטל אותן, זה מכניס לפולנים מיליונים. ומה שאני ראיתי בטיול שנוכחתי זה בעיר הציפייה לעשות כיף וקניות", היא מציינת.
מדוע אמא בחרה דווקא בי?
לימים היא חזרה למנזר ואף נמצאת בקשר תמידי עם המשפחה אליה הגיעה בכפר הפולני, זו שגירשה אותה. "אני פולנייה!", היא התעקשה כל המלחמה, וזה מה שהציל אותה - ההצגה, המשחק המוצלח. עם זאת, כל הזמן בלבה היא זכרה שהיא יהודייה, ותמיד תהיה כזאת. עד היום היא מתחבטת בשאלה איך לא עלו עליה ומדוע אמא שלה בחרה דווקא בה. בערב יום השואה תדליק רומנו משואה בעצרת הזיכרון הממלכתית במכון משואה לחקר השואה, שתעמוד השנה בסימן החיים בשואה תחת זהות שאולה.
לדברי מנכ"לית מכון משואה איה בן נפתלי, אלפי ילדים יהודים ניצלו בזכות זהות שאולה. "הילדים נותקו מהוריהם ומהסביבה החברתית שלהם והופקדו בידיהם של זרים, חסידי אומות העולם, במנזרים ובבתיהן של משפחות נוצריות בכפרים ובערים. החיים בזהות שאולה טמנו בחובם לחץ נפשי בלתי יתואר, כאשר סכנת חיים ניצבת מולם באופן מתמיד וחייהם תלויים על בלימה. הילדים נאלצו לא אחת ללמוד אודות אורחות חייהם החדשים וליישם כהלכה את פרטי היום יום הקטנים ביותר", אמרה.
"תחת זהות שאולה נדרשו הילדים להחליף את שמם, לעשות שימוש במנהגים שזרים להם, לשנות את שפתם, להמציא את סיפור חייהם מחדש ולהתכחש לעברם. בסוף המלחמה שבו אל החברה היהודית, לעתים תוך התנגדות גדולה".
לפניות לכתב: MatanH@Ch2news.tv