הקרבות בעזה נמשכים, ובשבועות האחרונים זורמים לבתי החולים בארץ מאות לוחמים שנפצעו בעת הפעילות המבצעית. חלק מהפצועים, שעברו אירועי לחימה לא פשוטים, עומדים כעת בפני מסע ארוך עד לשיקום המלא - הגופני והנפשי. אחת המחלקות הפעילות ביותר בימים אלו היא המחלקה לפיזיותרפיה במרכז הרפואי שיבא תל השומר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בשל העומס בשבועות האחרונים, החלה המחלקה לקלוט מתנדבים. הפיזיותרפיסטית סווטלנה מריאנר, בת 25 ממונטריאול שבקנדה, החליטה לעשות מעשה. עם תחילת המבצע, היא אספה את חסכונותיה והחליטה לקנות כרטיס טיסה לישראל ולתרום את זמנה למען חיילי צה"ל שנפצעו במערכה. "לא יכולתי לשבת שם, לראות את הדיווחים ולא לעשות דבר", טענה. "ההורים שלי מאוד התנגדו לזה, הם ביקשו שלא אסע כי לדעתם מסוכן כאן, אבל הרגשתי שאני חייבת לתת מעצמי לצבא".
הוריה של סווטלנה עזבו את ישראל לקנדה כשהייתה בת 9, שם היא סיימה תואר שני בפיזיותרפיה. "לא עשיתי צבא וזה תמיד הפריע לי", היא הוסיפה. "רק חיכיתי להזדמנות שבה אוכל לתרום ולהתנדב. הגעתי השבוע ואני עדיין מחפשת דירה. הכרטיס שלי הוא בינתיים עד דצמבר ואני מקווה שבעזרת השם עד אז הכל יסתיים, ואם לא - אז אשאר עד כמה שיצטרכו".
"המטרה היא לחזור ולהיות עצמאי"
במחלקה לפיזיותרפיה ניתן לראות כמה מהחיילים שהתחילו לעשות את צעדיהם הראשונים. "שמעתי שעובדים פה קשה", סיפר לחדשות 2 Online טל, לוחם גולני שנפצע בסג'עייה מרימון שנזרק לעברו. "סיפרו לי על אנשים שכבר אמרו להם שהם לא יילכו יותר בחיים שלהם והם יצאו מכאן על הרגליים".
במקביל לשיחה עם טל, ניסתה גל, הפיזיותרפיסטית שלו, להתרכז בעבודתה והרימה את רגלו עד כאב. "תגיד לי מ-1-10 כמה זה כואב", היא פקדה עליו. "אני אגיד לך אם אני עומד להתעלף", הוא השיב. היא מדדה את זווית הברך שלו והסבירה שככל שהיא תיפתח יותר כך השיקום יגיע מהר יותר.
"המטרה היא לחזור ולהיות עצמאי", אמר טל בעוד הפיזיותרפיסטית המשיכה למתוח את הרגל שחטפה רסיס מרימון. "זה לא כיף להרגיש ככה שעוזרים לך בכל דבר ואתה תלותי. אתמול בלילה ישנתי לבד בפעם הראשונה, שלחתי את ההורים שלי הביתה לישון כמו שצריך. ובפעם הראשונה הבוקר, הייתי חייב להתמודד עם כל מיני דברים לבד. למשל עד עכשיו, בכל בוקר היו מביאים לי קערה עם מים ומברשת שיניים. היום סוף סוף הייתי צריך להרים את עצמי ולעשות את זה לבד. אין יותר מקום לפינוקים".
"מי שמגיע לפיזיותרפיה, יודע שהוא בכיוון הנכון"
"מרבית החיילים שמגיעים לכאן מתחילים במצב של הלם ודיכאון", הסביר חנניה שרון, מנהל שירות הפיזיותרפיה במרכז הרפואי. "בהתחלה הם מתמקדים באובדן האישי שלהם. זה כמובן מאוד אינדיבידואלי, אבל עם הניסיון שלי, לאחר מספר ימים זה מתהפך. הם קולטים את הפוטנציאל השיקומי ומבינים שהדרך שלהם חזרה לחיים עוברת כאן. זה יכול לקחת בין מספר שבועות למספר חודשים, אבל היתרון הוא שלרוב מי שכבר מגיע למחלקה לפיזיותרפיה, יודע שהוא בכיוון הנכון".
העומס במחלקה הורגש היטב. פצועים רבים הגיעו מעזה עם פגיעות בגפיים, לעתים מהדף ומרסיסים, ולעתים גם מכדורים שפילחו את העצמות והשרירים. אלנתן, לוחם בשירות סדיר, הסתובב בחדר על הליכון, צעדים ראשונים לאחר שבוע ששכב מרותק למיטתו. "אתמול ניסיתי וזה היה בלתי נסבל, לא הצלחתי לעמוד", הוא סיפר בזמן שהלך לאיטו תחת עינה הבוחנת של גילי הפיזיותרפיסטית שאיבטחה אותו. "אבל היום זה מעט טוב יותר. קיוויתי להתקדמות מהירה יותר, כי אני נמצא כאן במזגן, והחברים שלי ממשיכים שם בלחימה. אמנם אני עם המשפחה שלי עכשיו, אבל החברים שם הם המשפחה השנייה שלי".
על אף התעקשותו של אלנתן, הוא כבר הבין שליחידתו הוא לא יחזור. עצמותיו ביד ובירך התרסקו במהלך פעילות מבצעית בעזה, כשקיר - שהוטמן בו מטען - התמוטט עליו ועל חבריו. "אני יודע שייקח לפחות חודשיים עד שהיד והרגל יחזרו לפעול כמו מקודם, אני מקווה שתוך חודשיים", אמר אלנתן. "אני לאט לאט מבין שליחידה אני לא אחזור ואני בספק אם בכלל לשירות קרבי".
גילי הפיזיותרפיסטית שעזרה לו לעשות צעד נוסף, ניסתה לעודד את רוחו והסבירה: "רוב החיילים מגיעים מלכתחילה עם כושר טוב יותר ויכולת החלמה משופרת. גם המוטיבציה שלהם לחזור ולתפקד גדולה יותר, ומוטיבציה היא מרכיב חשוב מאוד בשיקום".