הן נפגשו במסדרונות בתי החולים: ארבע אימהות במה שיכול להיות הסיוט הגדול ביותר להורה. ארבע הילדות שלהן חלו בסרטן. שעות הן שהו, ליד המיטה של הבנות החולות וֶאחת ליד השניה, עד שהבינו שיחד זה יהיה קצת פחות קשה. הן הפכו למשפחה אחת.
"זה הזוי להגיד מה שאנחנו אומרות עכשיו", אומרת סיגי סואד, אמא של זיו, "אבל תודה לאלוהים שיש לי חברות כאלה". שנה יחד על הספסל באונקולוגית ילדים – ארבע אמהות לארבעה ילדים שחלו בסיוט הכי נורא של כל אמא – "המחלה ההיא". סרטן.
עולם שלם מתרסק בתוך רגע
"אני לא אשכח את המשפט הזה בחיים: 'לבת שלך יש לוקמיה", אומרת אמא של מיה, ענת קלו-לברון. "ברגע אחד אתה נעקר ואתה יותר לא שייך לכלום. אף אחד לא יכול להבין אותך. הרוב מעצבנים אותך. כולם אומרים 'יהיה בסדר', מי מבטיח שיהיה בסדר? עם כל האהבה ועם כל הרצון הטוב, אף אחד כולל בצוות בית החולים לא מבין אותנו".
עולם שלם התרסק, זה שהיה בטוח עד רק לפני רגע. הכסף מתחיל להיגמר, הזוגיות האמיצה עוברת מבחן קשה, ידידים מתאדים. הנחמה היחידה היא אמהות אחרות, שעוברות בדיוק את אותו דבר.
"לקחת מקום כל כך נורא ולהפוך אותו לסוג של קרקס עבור הילד, כמו בסרט "החיים יפים" של בניני על השואה", אומרת אמא של מיה, "אבל במציאות זה מה שאנחנו עושים".
"תן לי את הבת שלי - ואני אתן תקווה לאחרים"
"תוך כדי שילד חולה, יש המון דיאלוגים עם אלוהים", היא מגלה. "היו הרבה משאים ומתנים. אתה תיתן לי בחזרה את הבת שלי, ואני אהפוך אותה לסיפור של תקווה ואתן תקווה להרבה אחרים".
אחרי הבדיקה האחרונה, שגילתה שמיה סוף סוף הבריאה, יצא הספר שלה לאור. "קשת בשחור ולבן" מספר את הסיפור על החברות האמיצה שהתפתחה בין ארבע האמהות האלה.
ענת הקדישה את הספר לחברותיה – ולארבעת הילדות שנולדו אל הסרטן – והחלימו ממנו. עכשיו היום יום שלהן הוא הכי רגיל שאפשר, עם השמחות הקטנות של החיים, כמו שכל ילד רגיל יודע ומכיר.
ארבע האמהות זכו לא רק בילדות שלהן בחזרה – אלא הרוויחו גם האחת את השניה.