בישראל חיים יותר מ-900 אלף בני 65 ומעלה, מתוכם 200 אלף קשישים סיעודיים. כ-90% מהם מטופלים בבית והיתר בבתי אבות. כשקשיש מגיע לגיל שבו אינו יכול לבצע לבד את הפעולות הבסיסיות, המקום הראשון שהוא ובני משפחתו פונים אליו הוא הביטוח לאומי, שם יקבעו האם מגיעה לו עזרה מהמדינה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
רחל, ניצולת שואה, נותרה לבדה בדירתה הקטנה בצפון. ילדיה עוזרים לה כמה שניתן, מבקרים מדי יום, אבל בסופו היא לבד, מתמודדת עם כל מה שגיל 90 מביא עימו. "אני בוכה המון, כל השנים לא נזכרתי כל כך הרבה במחנות כמו שעכשיו", היא מספרת.
"הגשנו בקשה להחמרה לביטוח הלאומי, לא ציפינו שישלחו אחות", מספר דוד (שם בדוי), בנה של רחל. "חשבנו שבגיל הזה כבר לא משפילים אנשים, אבל מתברר שטעינו. היא אמרה לי 'תראי לי איך את מתלבשת' ושאלה עוד כל מיני דברים אינטימיים. זה מאוד משפיל, בייחוד אדם כמו אימא שלי, שעברה את השואה עם השפלות שאי אפשר לתאר בכלל".
"הרגשתי השפלה, בכיתי אחר כך כמה ימים", תיארה רחל. "שאלו אותי איך היד בגבס, איך את לובשת גרביים, איך את סוגרת את הדלת. השפלה כזו שלא תיארתי לעצמי שזה הגיע לדברים כאלה".
הם לא הסתפקו רק בבדיקה של ביטוח לאומי שנקראת "מבחן תלות" ובו נדרש הקשיש להדגים אילו פעולות בסיסיות הוא יכול לבצע, וצרפו את חוות הדעת של הרופאה הגריאטרית מקופת החולים. בחוות הדעת נכתב: "המטופלת נמצאת בסיכון שנשארת לבד... זקוקה להשגחה 24 שעות, ועזרה רבה בתפקוד יום יומי".
אבל בביטוח הלאומי לא התרשמו, ולא נתנו לה את הסיוע המרבי. "ההבדל בין המסמכים לבין הביטוח הלאומי כאילו בדקו בן אדם אחר, כאילו לקחו בטעות מסמכים של מישהו אחר", אמר דוד. "לאיזה מצב אדם צריך להגיע כדי לקבל את שעות הסיוע? איך ייתכן שאישה בודדה אלמנה, ניצולת שואה בת 90, עיוורת, לא מקבלת את מה ש-50-60 שנה שילמה עבורו דמי ביטוח לאומי? למי כן מגיע?".
"אני לא מבינה את זה, מי יושב שם?", מוסיפה רחל. "מי מחליט את זה? למי כן מגיע?". רחל נותרה עם 9 שעות שבועיות בלבד שקיבלה מהביטוח הלאומי, וזה פשוט לא מספיק.
"אני אחרי גיל 90, אבל במה שנשאר לי אני רוצה ליהנות קצת", אומרת רחל. "לא להיות תקועה כל הזמן בבית וגם קצת עזרה. אני רוצה עוד קצת להמשיך כמו בן אדם. והביטוח הלאומי הורס לי את החיים".
"מוציאים לקשישים את הנשמה"
גם שמחה כהן בת ה-86 לא יכולה להישאר לבד. כבר שבע שנים היא לא יצאה מהבית, היא בקושי הולכת ומצבה הבריאותי רק מידרדר. היא ביקשה מהביטוח הלאומי עזרה נוספת, וגם ממנה, למרות מצבה, הם דרשו לעבור את אותן הבדיקות. ילדיה עושים תורנויות על הטיפול בה, וגם הם כבר אינם צעירים בעצמם.
גם מי שמקבל את כל זכויותיו בביטוח הלאומי נדרש לא פעם להתמודד עם השלב הבא: הביטוח הסיעודי. ביטוח שיש למיליוני אזרחים אבל גם כאן הדרך לקבל את הקצבה החודשית לא פשוטה. בכתבה הבאה בסדרה נראה איך למרות שמשלמים כל החיים בדיוק בשביל הרגע שנזדקק לכסף, בחברת הביטוח יעשו הכול כדי לא לשלם.
ח"כ איציק שמולי מהמחנה הציוני, יו"ר השדולה למען הגמלאים, אמר אחרי שידור הכתבה כי "כל כך הרבה גופים גדולים וחזקים כמו הביטוח הלאומי וגם חברות הביטוח פשוט מוציאים לקשישים את הנשמה כשהם מנסים לקבל בסה"כ את מה שמגיע להם - הכרה וסיוע למצבם הסיעודי". הוא הוסיף כי "הממשלה חייבת לקדם את הצעת החוק לביטול מבחני התלות שגם משפילים את הקשישים וגם מכשילים אותם ובמקומם להסתמך על חוות הדעת של הרופא המומחה בקופת החולים".
הביטוח הלאומי בתגובה: "אנו מאשרים גמלת סיעוד ב-8,000 מקרים בשנה על סמך המסמכים הרפואיים בלבד וללא בדיקה בבית. המקרים שצוינו בכתבה נבחנו לעומק, ונמצא שחלק מהבדיקות שבוצעו לא עמדו בקנה אחד עם סטנדרט הבדיקה שהצבנו, ואנו נסיק מכך מסקנות. לגבי הגברת כהן, היא נבדקה לפני יותר משנה. אנו ניצור עמה קשר להערכה מחודשת. במקרה של רחל, המשפחה העבירה תיעוד רפואי חדש, שבעקבותיו אושרה לה גמלה גבוהה יותר".