השעה 22:00, מרכז מסחרי בלב תל אביב, השבוע. הכניסה לבית האבות חשוכה לגמרי וקשה להאמין שמישהו גר כאן. אנחנו מתקדמים פנימה עם צוות הצילום וחבר הכנסת איציק שמולי (המחנה הציוני). להפתעתנו, איש לא עוצר בעדנו - לא בכניסה הראשית וגם לא ממש בפתח חדרי הקשישים. בכל הזמן ששהינו שם - זעקות הקשישים החולים ליוו אותנו ללא הרף. "איך יכול להיות שדווקא לה אין לחצן מצוקה?", אנחנו שואלים את אחת האחיות לגבי קשישה שמתגוררת במקום. "היא דמנטית", היא משיבה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
הצפיפות קשה: שלושה או ארבעה קשישים בחדר אחד קטן. "מתי את הולכת לישון?", שאלנו את אחת הדיירות - שהשיבה: "אני ארדם כשהיא (חברתה לחדר - ר.מ) תפסיק לצעוק. יש לי כאב ראש כבר. היא צועקת מאתמול בלילה". אחרי רבע שעה שבה צעדנו ללא הפרעה בבית האבות - ניגש אלינו הרופא. "יש בסך כל המחלקות 150 מטופלים", הוא מספר. "בלילה יש פה רופא ואחות בכל מחלקה".
משרד הבריאות הורה לסגור את המקום לפני שלושה חודשים: "הבניין קיים מ-1991"
בבית אבות שני, בדרום תל אביב, הבנו כבר מהכניסה הצפופה שגם כאן התנאים הפיזיים בלתי אפשריים. האחות במקום איפשרה לנו להיכנס. שלוש קומות יש בבית האבות הזה, אבל רק מטפל אחד ואחות אחת. העזובה, הלכלוך וההזנחה זועקים מכל מקום. זאת בנוסף לצפיפות, גורמים לנו לחשוב שהמקום אפילו לא ראוי למגורי בהמות.
אחרי כמה דקות במקום, גם האחות הצטרפה בחוסר אונים לתחושות שלנו: "הבניין הזה קיים מ-1991. לא פתחו אותו היום. מה שראינו בחיפה, אין לי מילים....אצלנו אין דבר כזה בכלל. חס וחלילה". בדיעבד התברר כי בשל התנאים הקשים בבית האבות - משרד הבריאות הורה כבר לפני שלושה חודשים על סגירת המקום, שקשה לכנות אותו בית האבות. אך הוא נותר פעיל ובינתיים מתגוררים בו כמה עשרות קשישים עזובים שאין לאן לקחת אותם.
ממשרד הבריאות נמסר: "הביקורת באחד מבתי האבות הייתה לפני שבוע וחצי והממצאים הועברו להנהלת בית האבות, שנדרשת לתקן את הליקויים בפרק זמן סביר. הפתרון האמיתי הוא רפורמה סיעודית מקיפה שאותה מוביל השר ליצמן. צות מיוחד הוקם לצורך זה שאמור להביא מסקנות בתוך 30 יום".
מאחד מבתי האבות נמסר: "בית האבות נפתח לפני 20 שנה ולכן הבניין ישן וצפוף. יחד עם זאת אנו גאים בטיפול שניתן ובקשר הדוק ומיוחד של ההנהלה עם המטופלים ומשפחותיהם. כיום אנו בתהליך למעבר למבנה גדול ומרווח ומשתדלים להחזיק מעמד ולא לסגור, למרות שאיננו רווחיים כיום, מתוך ידיעה שאין מוסד בתל אביב שיכול לקלוט את המטופלים כולם יחד, אלא לחלקם למוסדות רחוקים ממשפחתם ולכן עבורם זה כמו גזר דין מוות. אנו שמים את הלב והנשמה לפני שיקולים כלכליים טהורים".