גם בשבועות האחרונים לחייו, כשהוא נאבק במחלת הסרטן שפשטה בגופו, לא חדל הסופר יורם קניוק מלכתוב. בבלוג האישי שלו פרסם קניוק את "יהמו בני מעיי", טקסט נוקב וחריף על חייו ועל החברה הישראלית כולה בימים אלו - הנה הוא במלואו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
יהמו בני מעיי
התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע.
הכול החל כאשר הנוקיה נשר לאסלה, הכול נמחק, המספרים, האנושות כבר הצליחה להגיע למאדים אבל סלולרי ואסלה עדיין לא הצליחו להתחבר. ניסיתי להגיע לאנשים, לחזור ללוח, אבוד, אורלי העוזרת שלי עכשיו הביאה מכשיר חלופי, שום כלום, הביאה חדש, אולי מודל שנת 1790. ובזה מופיעים המספרים של האנשים שטילפנו, בלי שמות. יש אנשים בלי מספרים מהעבר השני שהתקשרו ואין לי עולם.
ארבעה ימי צער. חום גבוה. אחרי שני סרטנים ושלבקת חוגרת אני מכיר חולי וכאב, אבל ארבעה ימים כאלה לא חוויתי עדיין; ארבעים וירוסים שלרגל התוועדותם השנתית התכנסו לשלושה ימים בהילטון תל אביב, התפעלו מהסרטן ובאו במגע מיני עם השרב, עם חום וקור, עם הקאות, עם כאבים, עם גועל, ובא הלילה האחרון וחושך ישב בחלון, ושוב במיטה, רטוב, שכבר יבוא, כוס אמק שכבר יבוא.
הכול לחינם. מבולבל ברגע של שפיות, יום הולדת 83. חוזר מהיופי האחרון שלי עם אהוביי, חזרה הביתה, צולע למחשב לבדוק אם הצוואה נשארה במקום הנכון, היא שם. חושב על השופט חיים כהן שאמר לאשתו בקצה חוליו, "לא לוקח עוד, מה שיבוא יבוא". וזה היה כאשר כיהן בישראל כיועץ משפטי.
הלילה נמשך ולוחץ. התעוררתי בחמש. רציתי לראות משהו שאינו כואב והדלקתי טלוויזיה אמרו שיונית בהיריון וארז טל צווח, רץ, צחק, מדבר עם מי שיהיו גיבורי התרבות בעונה הזאת, חשבתי על יופייה המזוקק של יונית, בפעם הבאה יראו אותה נכנסת להיריון.
סטיבן פריי, השחקן הבריטי הגדול, נשאל מתי נודע לו שהוא הומו, והוא ענה שברגע היציאה מהרחם הביט לאחור ואמר, "לשם אני לא חוזר."
באה אורלי ובאה מירנדה ובאה שרה ולקחו אותי לספירת דם. אינני יכול לזוז. מובילים אותי בכיסא גלגלים. שלוש הגרציות של ההמטולוגיה מכינות אותי. עין אחת עצומה. איש על ידי משכיר בית באיזו שכונה לתוכנית טלוויזיה ומבקש שהפעם ישמרו על סדר. הבריכה פתוחה, שולחן הברידג' מוכן, המוסיקה מנגנת בכל החדרים. "שייזהרו, אתה יודע, לא על הפרחים," וסוגר. ואז באה אליו אחת הנהדרות לחבר אותו לטיפול.
בניגוד לפעמים האחרות בחיי, הפעם זה סופי. מכינים אותי לטיפול. יש משהו שקוראים לו טרומבוציטים אלה תאי דם מזוקקים שמייצרים מדם מסונן, שמנסים לייצר אצל החולה תאי דם קשוחים כדי להמריץ תאי מרץ ולהניע תאים לבנים לחזור ולתפקד. באין מוח עצם בלי טרומבוציטים אין חיים, בלי חיים יש ההפך. נתנו. חלפו כמה שעות וחזרתי. ישנתי המון שעות. התחלתי לחיות לכמה שעות. טרומבוציט אחד טייל לי על הרגל, ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב?
יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?
אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת - אהבה - ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד.
בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא היתה ישראל.
לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה.
לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות.
יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.