אני זוכרת את הרגע המדויק שבו החלטתי שאהפוך לתולעת ספרים. זה היה בבית של יפעת, חברתי בבית הספר היסודי. אמא שלה הייתה אישה גבוהה ומרשימה שפחדתי ממנה והערצתי אותה בו זמנית. כל משפט שלה נחקק בליבי וכך היה כשהפטירה כלאחר יד שמי שקורא ספרים הוא נורא חכם. השאר כפי שאומרים - היסטוריה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הספר הראשון שקראתי עשרות פעמים היה ככל הנראה "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" של נחום גוטמן. הספר יצא לאור שנתיים לפני שנולדה המדינה, ונקנה עבור אחותי הגדולה מאחד מירידי שבוע הספר אליהם הורי נהגו ללכת לבושים במיטב מחלצותיהם. הכריכה הכתומה כבר הייתה קצת דהויה כשירשתי את הספר, אבל עדיין קראתי שוב ושוב, באותה התרגשות ראשונית, על מעלליהם של שני בחורים צעירים שיוצאים מתל אביב למושבה רחובות כדי לעבוד בחופש הגדול בבציר.
השניים נתפסים על ידי הטורקים שבכלל מנסים לתפוס מישהו אחר. כשהבחורים משתחררים הם מחליטים לגלות מיהו אותו אדם אחריו דולקים הטורקים, ובעזרת פרטים מעטים הם עולים על עקבותיו של אחד משומרי המושבה איתו הם מתיידדים ובעזרתו הם זוכים לחוויית קיץ מיוחדת במינה.
קופסה שחורה - ספר הטירונות שלי
הצבא תפס אותי לא מוכנה. כלומר, כן - ידעתי לקראת מה אני הולכת, ידעתי אפילו לאיזה תפקיד. מה שלא ידעתי זה כמה מפחיד לא להכיר אף אחד. אז כרגיל ברחתי אל הספרים. הספרים של "עם עובד" נכנסים בדיוק לכיס הפנימי של המעיל המנחם הזה. כל הטירונות היה צמוד לליבי "קופסה שחורה" של עמוס עוז. בכל הזדמנות פתחתי את הספר. בתור הארוך לחדר האוכל, בהפסקות הקצרות שבמסעות, בהמתנה לטלפון הציבורי היחיד שהיה אמור לשרת אלפי נערות מתגעגעות. ליבי מתייסר יחד עם המכתבים העגומים, העצובים ומפוררי הנשמה.
אילנה מתאהבת באלק, האשכנזי המשכיל וכביכול המתורבת. הם מולידים את בועז בניסיון נואש של אילנה לשמור על זוגיותם, ניסיון שאחר כך יוביל אותה לפרשיות אהבהבים בוגדניות. הזוג נפרד. בועז הקטן נשלח לקיבוץ וגדל שם פרא ללא סמכות הורית. אילנה מכירה בחור חדש - מישל סומו איש דתי ממוצע אלג'יראי, ימני קיצוני בדעותיו הפוליטיות שמגלה שאלק - הבעל הקודם הוא מקור מצוין לשנורר כספים. אחד הספרים של עמוס עוז שאני הכי אוהבת. בכל פעם שאני פותחת אותו עולה באפי ריח של השמן והגריז איתם היינו מנקים את כלי הנשק וכלי הרכב ובכל פעם - ליבי מתרחב מחדש.
ומאיר שלו. שכמעט כל ספר שלו הופך להיות הספר שאני הכי אוהבת. אבל בכל זאת צריך לבחור, אז אבחר ב"עשו". קראתי אותו בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה העברית. היה נורא קר בירושלים באותה שנה ואני מצאתי מקלט חם ומנחם בספרייה הענקית שבין שורותיה אפשר היה להתחבא בפני כל העולם.
הספר "בישולה" שינה את חיי
את דוד גרוסמן הכרתי הרבה לפני. עוד מימי "חתול בשק" המיתולוגית ברשת א' של קול ישראל. הייתי מאזינה לו בזמן ארוחת הצהריים, מושכת זמן לפני הכנת השיעורים. קראתי כמעט את כל ספריו, למבוגרים, לילדים ולנוער. אבל את "מישהו לרוץ איתו" קראתי בשנה בה עזבתי את ירושלים וחזרתי אל המרכז. מרחק של קילומטר מהשכונה בה גדלתי.
שמחתי לעזוב את ירושלים, אך התגעגעתי אליה מאוד. הכי קל לאהוב אותה דרך עיניו של אסף, הגיבור של גרוסמן. אסף שמתאהב בתמר בלי לפגוש בה, בעוצמה שרק נערים בני 16 יכולים. שוב חופש גדול ואסף שעובד בעירייה, מתבקש לאתר את בעליה של כלבה אבודה. הכלבה גוררת אותו ברחובותיה של ירושלים במסע שהיה מבחינתי פרידה מהעיר ומאהבה גדולה. דרך עיניו של אסף נפרדתי גם מהעיר וגם מהאהוב. פרידה הכרחית שבזכותו של גרוסמן הפכה לקלה יותר.
ולסיום אני רוצה לספר לכם על ספר שממש שינה את חיי. כשיצאתי מבית הורי ושכרתי דירה לא ידעתי לבשל דבר. אירית, השותפה שלי, לימדה אותי להכין רוטב עגבניות לפסטה. אחר כך גם איך מבשלים פסטה. חודשים ארוכים זה הדבר היחיד שאכלתי. עם השנים למדתי עוד כמה מאכלים בסיסיים, אבל הכול השתנה כשנכנסה לחיי שולה מודן עם "בישולה" שלה. ספר בישול בסיסי ומצוין שאין בו מתכון שלא מצליח, גם להדיוטות כמוני.