במועדון הסנטר הכפול ביפו, השבוע לפני 50 שנה בדיוק, הופיעה שלישיית הגשש החיוור בפעם הראשונה. המועדון היה שייך לאמרגן שלהם, פשנל, זה שחיבר אותם והגה את השם המוזר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
קשה להסביר למי שלא היה כאן בשנות ה-70 וה-80 מה הייתה להקת הגשש החיוור. תופעה תרבותית שלא הייתה ולא תהיה במדינה הזאת. ספק אם זה קרה במקום אחר בעולם. "שבת בבוקר לשמוע את המערכונים של הגשש בפעם האלף, כשאתה כבר יודע מה הולכת להיות הבדיחה ואתה יושב מול הרדיו בשבת בבוקר וצוחק", ניסה מוטי קירשנבאום להסביר את משמעות התופעה.
כל מערכון הכניס לשפה מילים ומשפטים חדשים. "הגשש הם חלק מההמצאה, הם ממשיכים את אליעזר בן יהודה אם תרצה", טען היוצר מודי בראון. הגששים הופיעו יותר מ-40 הופעות בחודש, חלקן הגדול בפני חיילים. דרך העבודה שלהם הייתה פרפקציוניזם כמעט בלתי נתפס במונחים של היום. בטקסטים המקוריים, למשל, מתברר שלמומחה ללשון עברית קראו בתחילה ראומן אלדד על משקל ראומה אלדר, אחר כך תיקנו לאברהם צרה, עד שבסוף הסכימו על אברהם חטף פתח.
ישראל (פולי) פוליאקוב כבר איננו שבע שנים, ובשנה האחרונה הלכו רבים אחרים בני הדור של הגשש. אריק איינשטיין, גאולה נוני, ספי ריבלין, מנחם זילברמן, הבמאי אסי דיין ומני פאר. "זכיתי לעבוד עם ניסים אלוני, שייקה אופיר, יוסי בנאי, יאיר רוזנבלום, נעמי שמר", פירט גברי בנאי, "היום זה שמות של רחובות". שייקה לוי הוסיף: "תן לנו להמשיך להיות צעירים כמו שאנחנו, רק חסרות לנו כמה שערות".
היום צעירים מזהים את שייקה וגברי מהשידורים האינסופיים של "גבעת חלפון אינה עונה" ומהפרסומות בטלוויזיה. הגששים, כבר בני 75, יודעים ששום דבר לא ישווה למה שעשו יחד במהלך ארבעה עשורים.