יוסיף סטלין אמר כי "מותו של אדם אחד הוא טרגדיה, מותם של מיליונים הוא סטטיסטיקה". בפרפרזה לדבריו של שמש העמים אפשר לומר שהדוח על הביטחון התזונתי שפרסם בשבוע שעבר מבקר המדינה הוא לא יותר מנתונים סטטיסטיים - האנשים שעומדים מאחורי המספרים הקרים הם הטרגדיה האמיתית.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
על פי נתונים של עמותת "לתת", בישראל חיות כיום כ-532 אלף משפחות שסובלות מאי ביטחון תזונתי - רעב במילים מכובסות. מצבם של הילדים מדאיג במיוחד: 1 מכל 10 ילדים מודה כי נאלץ לגנוב מזון. את המספרים האסטרונומיים הללו צריך לפרוט לפרצופים ושמות כדי לתפוס את החומרה האמיתית של תופעת העוני.
ליל הסדר הקרוב יהיה הראשון בו ד' ובעלה, תושבת הצפון בשנות ה-60 לחייה, ייאלצו להישען על תרומות מזון כדי להניח אוכל על שולחן החג. ד' מעידה על עצמה שעד לפני כמה שנים היא ובעלה היו חלק מהמעמד הבינוני ומעלה, וגם בתסריטים הקודרים ביותר שלה לא צפתה שתמצא את עצמה בתור המתארך לפני דלתות העמותות. "עבדתי כמורה וכמדריכת נוער בסיכון ובעלי עבד במפעל", מספרת ד' בכאב. "יחד השתכרנו כ-25 אלף שקלים בחודש. היה לנו רכב והעתיד נראה מובטח. היום שכנים וחברים עוברים לידי בתור לחלוקת מזון. אין מילה אחרת לתאר את התחושה שלי מאשר - בושה".
"מרגישה מופקרת"
הקשיים הכלכליים של השניים החלו לאחר שאב המשפחה חלה ונאלץ לעזוב את עבודתו במפעל. המשפחה, שלא הצליחה לעמוד בתשלומי הדירה, החליפה את הבית המרווח בשכונה מבוססת בדירת עמידר קטנה בשכונת מצוקה. ד' התקשתה למצוא מקום עבודה במקום המגורים החדש והמשפחה נותרה ללא תלושי משכורת. "מי יעסיק אותנו בגיל הזה?", היא תוהה.
כיום הם מתקיימים מתשלומי הפנסיה המוקדמים של ד' ומקצבת ביטוח לאומי של בעלה. מדובר בסכום של כ-5,000 שקלים - חמישית מההכנסה לה היו מורגלים. "כל השנים שילמנו סכומים גבוהים מאוד לביטוח לאומי", אומרת ד'. "אני פשוט מרגישה מופקרת. איך משפחה יכולה לחיות מחמשת אלפים שקלים בחודש? זו הסתגלות לא פשוטה בכלל, להידרדר ממצב כלכלי נוח למצב בו עלינו להיעזר בחסדים של זרים. אם לא היו לי בגדים מתקופות נוחות יותר כלכלית, פשוט לא היה לי מה ללבוש".
ד' אומנם מנסה לשמור על איפוק, אך כשהיא מתחילה לדבר על ארבעת ילדיה קולה נסדק. "השאיפה של כל הורה היא להצליח לעזור לילדיו", היא אומרת. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אפילו לדמיין מצב כזה. אנחנו לא יכולים אפילו לארח אותם. לפעמים אני צריכה לבקש מצרכים מחברים כדי שאוכל להזמין אותם אליי. יש חודשים שאני לא יכולה לבקר את הנכדים כי אין לנו מספיק כסף לתחבורה. עצוב שלא אוכל לראות אותם כל החג. אני מפחדת להביא אותם לכאן כי זה לא מקום בטוח עבור ילדים קטנים".
"בסוף ויתרנו גם על הבושה"
גם עבור ג' ליל הסדר הקרוב לא יהיה כל כך שמח. השנה לראשונה היא נאלצת להסתייע בעמותות המחלקות סל מצרכי מזון לחג. לפני כשש שנים התאלמנה ג', תושבת אזור המרכז בשנות ה-40 לחייה, ומאז השתנו במהרה חייה וחיי שני ילדיה. "בעלי אשר הלך לעולמו באופן פתאומי לא השאיר אחריו נכסים ממשיים", היא משתפת. "כל עוד הוא היה בחיים - הסתדרנו יפה מאוד. הוא השתכר בכבוד ואני עבדתי בחברה גדולה במשרה חלקית. אחרי שהוא נפטר החלו הקשיים".
ג', שלדבריה בתקופות מסוימות נאלצה לעבוד בשתי משרות כדי לפרנס את ילדיה, מתארת את תהליך ההידרדרות הכלכלית: "זה קרה בהדרגתיות. בהתחלה נאלצו לוותר על המותרות, חופשות ומסעדות, אחר כך עזבנו את הבית לטובת דירה צנועה יותר ובהמשך מכרתי את הרכב ועברתי להתנייד באוטובוסים. הוויתור האחרון היה על הבושה. זה קרה כשהתחלתי להסתמך על החסדים של זרים".
את ההחלטה לפנות לקבלת סל מזון קיבלה ג' בחוסר ברירה. "הבחירה היתה בין למחול על הכבוד ולפנות לעמותה ובין לחגוג את ליל הסדר עם אורז, מצות ומים על השולחן", היא אומרת. "היה לי חשוב שלפחות בערב הזה הילדים שלי לא ירגישו בדוחק בו אנו חיים".
"אף אחד לא חסין בפני העוני"
ואלה רק קולות בודדים. עליזה יוסף (53), שיחד עם בעלה מאיר מנהלים את הפעילות של עמותת "יד לקהילה" בעפולה, מספרת כי עם השנים מספרם רק הולך וגדל. "כשהתחלנו לפני עשור היו לנו 30 משפחות נזקקות, היום אנו מטפלים ב-300 משפחות", היא נזכרת ומנסה לאפיין במה שונה עבודת העמותה השנה משנים עברו: "אנו מזהים גידול משמעותי במסר הפניות. בעבר היינו רגילים לראות פונים מחתך מאוד מסוים של האוכלוסייה. בתקופה האחרונה הגיוון בנזקקים רב יותר. פונים אלינו אנשים שעסקו במקצועות חופשיים כמו מורים או אנשים שהיו עצמאיים. אנשים שפעם צפו מעל פני המים וכיום הם משוועים לחמצן. המחיצות שהפרידו בין הצדדים - התורמים והנתרמים - לאט לאט מתפוררות. אף אחד לא חסין בפני העוני".
מ-30 ל-300 משפחות נזקקות בעשור
בשיחה איתה מנסה עליזה, מורה במקצועה, לתאר את התהליך שעוברת משפחה שפונה לראשונה לעזרה של עמותה. "קשה לצייר במילים את השבר שחווה משפחה שבעבר הייתה רגילה לעמוד על שתי רגליה בכוחות עצמה וכיום נאלצת לפנות לזרים לסיוע", היא מסבירה. "זה תהליך של אובדן הבושה. התחושה של לקבל סל מוצרים לחג שמישהו אחר ארז בשבילך היא לא פשוטה. יש אנשים שאומרים שהם לא מסוגלים לעמוד בתור בגלל החשיפה. אנחנו מנסים להתחשב ומאפשרים להם להגיע בערב כשאין אנשים ולקבל ארבעה סלים עם כל מה שצריך לחגוג בכבוד - מתבלינים ועד מוצרי יסוד".
מי שמקדישה את חייה לסייע לנזקקים לא חוסכת בביקורת כלפי מקבלי ההחלטות. "מי שיושב למעלה ומטביע מונח כמו ריקי כהן מחדרה הוא מנותק", היא סבורה. "הוא לא יודע מה קורה למטה. המדינה נפטרת מכל רשתות הביטחון שהיו לה. זו פשיטת רגל".
גם ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון לתת, מפנה אצבע מאשימה כלפי מוסדות המדינה. "יש לקדם את הביטחון התזונתי של הנזקקים, ולצורך כך מוטלת אחריות עליונה בנושא לפתחה של המדינה ואל לה לסמוך רק על נדיבותו של המגזר השלישי", הוא מדגיש. "במבחן התוצאה, ההבטחה של שר האוצר יאיר לפיד, שניתנה לפני שנה, להקצות 200 מיליון שקלים לביטחון תזונתי טרם מומשה וזאת על אף התחייבות שר הרווחה כי המיזם הלאומי לביטחון תזונתי יחל לפעול ב-1 לאפריל 2014, לפני חג הפסח. מאות אלפי המשפחות שסובלות מאי ביטחון תזונתי לא יכולות להתקיים מהבטחות והרצון הטוב של שרי הרווחה והאוצר לא מסייע להן להשיג את הארוחה הבאה".