אותה בעיה במקום אחר: מתקן השהייה חולות שבנגב נועד להוציא את האפריקנים משכונות המגורים במרכז הארץ לנגב, להחזיק אותם בתנאים שאינם תנאי מעצר מצד אחד, אך לאפשר פיקוח עליהם, מצד שני. המסתננים מעבירים יום אחרי יום בלי מעש או ידיעה על מה צופן להם העתיד, והתושבים ברמת הנגב מתלוננים כי חייהם הפכו לבלתי נסבלים בשל נוכחותם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
2,500 שוהים במתקן חולות עוברים יום אחרי יום, בלי הבדל משמעותי מיום אחד למשנהו. "אנחנו מחכים לאללה, רק הוא יכול לעזור לנו", אומר ליאם עבדאללה, שוהה במתקן, מעבר לגדר. אלה שעובדים מחוץ למתקן, ממהרים להחתים בחזרה את הכרטיס כדי להראות שהם לא מתכוונים לעזוב.
את הזמן הם מעבירים בהליכה במדבר, בלי מטרה, רק להעביר את הזמן. המקום מלא באכזבה ובייאוש, המסתננים יודעים שהעתיד שלהם לא ברור. "אנחנו שוכבים 24 שעות במיטה, אין מה לעשות. אין עבודה או משהו אחר", מספר טאום באיינה, שוהה אחר במתקן, גם הוא מעבר לגדר - כי להיכנס למתקן לא מאפשרים.
השעמום מוביל לקטטות ואלימות
המדינה דרשה שמסתננים בלי אישורי שהייה ישלחו לכלא, בית המשפט התנגד, וכך נולד יצור הכלאיים הזה: מתקן חולות. שם המסתננים חופשיים לכאורה, אבל הם חייבים להחתים כרטיס שלוש פעמים ביום ובאמצע המדבר אין כל כך לאן ללכת.
"זה כמו כלא, אנחנו לא עבריינים, עבדנו בעבודות קשות בבתי חולים ובבתי אבות, לא עשינו שום דבר אבל אנחנו פה. לא כי אנחנו רוצים, אלא כי אין ברירה", מציין שוהה אחר במקום, אחמד איסמעיל, אזרח סודן.
בפנים התנאים יותר מסבירים: יש חדרים עם ארוניות, שירותים ומקלחת, יש שיעורי העשרה וחדר אוכל. המסתננים מקבלים 500 שקלים לחודש כדמי כיס. עדיין, מדובר במקום שהשהייה בו בלתי מוגבלת. לשוהים אסור לעבוד בחוץ, הכל חלק ממלחמת התשה בין המדינה, שאסור לה לגרש לסודן או אריתריאה, והיא מחכה שהמסתננים יעזבו מרצונם למדינה שלישית. "כל כך מסוכן, שם, שעדיף לנו להישאר פה בבית הסוהר".
הם מעבירים כרטיס נוכחות בצהריים, ושוב הורגים את הזמן עד לארוחת הצהריים. השעמום מוביל לקטטות, לאלכוהול ואלימות. השוהים טוענים כי שיש מכות הסוהרים לא מתערבים. אחד הסוהרים אומר לנו שהם לא מתערבים מפחד לשלומם, שהם יהיו המטרה הבאה.
"לקחו את הבעיה מתל אביב והעבירו אותה לנגב"
במקומות המוצלים המעטים במדבר, היכן שהמסתננים מעבירים את הזמן, מצטברות כמויות ענקיות של זבל שעובדי הרשויות נאלצים לאסוף אחריהם. "לא נותנים להם פתרון או מקום לשבת, והסביבה סובלת את הנזק", אומר גל ביסמוט, פקח של רשות הטבע והגנים.
"לקחו את הבעיה מדרום תל אביב והעבירו אותה לרמת הנגב. רחוק מהעין רחוק מהלב", טוענת עלית וייל-שפרן, תושבת המקום. "כמעט כל נסיעה באוטובוס הופכת לסיוט מבחינת התושבים כי יש מכות באוטובוס, הילדים והנוער שלנו לא מוכנים לנסוע איתם יותר".
לדברי ראש מועצת רמת נגב, שמוליק ריפמן, פיצוץ הוא רק עניין של זמן. "התושבים יתפסו את עצמם, ויבינו שאם הם לא יעשו משהו בעצמם אחר לא יעשה את זה בשבילם. החוק נגמר בבאר שבע, וזה לא מקובל על התושבים. המסתננים שמסתובבים מחוץ למתקן לא יכולים להתחכך עם התושבים, הם לא יתנו לזה לקרות", מסביר ריפמן.
אהבה בין הגדרות
"אנחנו ביחד כמעט שנה, התארסנו ועברנו לגור ביחד. זה לא מעניין פה יותר מדי את הרשויות, שאנחנו הולכים לחיים משותפים ברצינות", מספרת אורי כספי, שמשטרת ההגירה הפרידה בינה לבין בן זוגה. פעמיים בשבוע היא נוסעת כעת מביתה שבקריות למתקן חולות כדי לראות את בן זוגה. "אני לא מדמיינת את החיים בלעדיו, זה כאילו שעקרו לי את הלב וזרקו אותו לנגב, למה הוא צריך להיות בכלא?", היא שואלת.
בערב הם מתחילים לחזור בחזרה לקראת הספירה. השוהים כאן הם ותיקים יחסית בארץ, ובין השוהים כאן נמצאים מנהיגי מחאת המסתננים. "הכלא לא שובר אותנו, יש לנו צרות יותר גדולות מלהיות בכלא", אומר עלי מועתסם, ממנהיגי המחאה בחורף האחרון. בספטמבר הקרוב בית המשפט ידון שוב בחוקיות המתקן, וזה מה ששומר בינתיים על השקט. עוד לילה מלא בתקוות יעבור על השוהים - כמו אתמול ובדיוק כמו מחר.
משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה: "לפי החלטת הממשלה, אמון שירות בתי הסוהר על הפעלת מרכז חולות יחד עם בעלי תפקידים ממשרדים נוספים המופקדים על תחומי אחריותם. סמכויות הסוהרים מוגדרות לתוככי המתקן בלבד ואינן כוללות אכיפה מחוצה לו. סגל המרכז ממלא את ייעודו במקצועיות וערוך, יחד עם יתר כוחות הביטחון, לכל התרחישים האפשריים בהם אלימות והפרות סדר".
מרשות האוכלוסין נמסר: "אורי ומוסא הגישו בקשה להיות מוכרים כזוג, אולם מכיוון שלא הצליחו להוכיח שהם מנהלים חיים משותפים נדחתה בקשתם".