אין הרבה מאמנים ישראלים שרגילים לעבוד עם ספורטאים בצמרת העולמית. אלכס מרמן, מאמנה של חנה מיננקו - מקופצות המשולש הטובות בעולם - הוא מיחידי הסגולה האלה. גם בעבר כבר הוביל ישראלים לפסגה העולמית, אולם כל העת הוא משמש, במקביל, גם כמורה לחינוך גופני בתיכון בכפר סבא - אחרת אין מי שידאג לו לקביעות ולפנסיה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מרמן ביקש שוב ושוב אישור מועדת החריגים של משרד החינוך שתאפשר לו לצאת לפנסיה מוקדמת. "בהכנה לאולימפיאדה צריך להיות עם ראש מלא שם, ויש אנשים שלא מבינים את הדבר הזה", הוא מנסה להסביר. אולם מטלטלים אותו בין פקידים, הוא נופל בין הכיסאות ואין אדם במדינה שיכול לדאוג לו. לאחרונה, במהלך אליפות העולם בלונדון, הגיעה שוב תשובה שלילית. גם השנה יעביר בבוקר שיעורים, ובזמנו הפנוי יוביל ספורטאית למדליה אולימפית, כאילו מדובר בתחביב. "אני לא כועס, כי אין על מי לכעוס", הוא טוען. "מה רוצים, שארים טלפון לשרת הספורט ואגיד לה? מי אני שאדבר איתה?"
גם גיזאצ'ו יוסף עשוי בדיוק מהחומר שממנו עשויים מאמני צמרת: ספורטאי עבר ברמה גבוהה בריצות הבינוניות והארוכות, בעל ניסיון שרכש תחת גדולי המאמנים בתחום בקניה, תארים אקדמיים ויחסי אנוש מדהימים. אך במקום שהמדינה תדחוף אותו להוביל את הדור הצעיר של הנוער ממוצא אתיופי, את העתיד של הספורט הישראלי, גיזאצ'ו מתרכז בקבוצות ריצה חובבניות של אנשי הייטק ועורכי דין מהמרכז.
גיזאצ'ו מתפרנס היטב מחובבנים שיכולים לשלם בנדיבות, אך כמאמן תחרותי - אף אחד לא יכול להעניק לו ביטחון כלכלי. וזוהי הטרגדיה של הספורט התחרותי בישראל: הספורט החובבני, העממי, משתלם יותר לכולם - גם למאמנים. "כשפרשתי, היו"ר הקודם אמר לי 'בוא, ניתן לך משכורת, תתרכז ותאמן את הרצים בינוניות וארוכות'", הוא מספר. "ש'אלתי לכמה זמן, והוא ענה שיש פרויקט לשנה - ואחר כך לא יודעים מה יהיה. עניתי: 'יש לי משפחה'. אני לא מבקש שיבטיחו לי משרה לכל החיים, אבל אתה צריך משהו לטווח רחוק", הוא מדגיש. "אם היו אומרים 'אנחנו פותחים פרויקט כדי לבנות דורות אחרי דורות של הישגים', הייתי עושה את זה בשמחה".
עודד טייג, מאמן טניס ברמה גבוהה שאימן בעבר את שחר פאר בימיה הגדולים, מסתפק היום באימונים אישיים ומפגשים עם חברי המועדון במרכז הטניס. מאימון טניס תחרותי הוא כבר לאחר שאף גורם לא הציע לו משרה מפתה, והיום הוא עובד בעבודה מתגמלת בהרבה, בעסק הביטוח המשפחתי. "האמת שעד היום זה לפעמים מוזר", הוא מודה. "אני מוצא את עצמי יושב במשרד, ואנשים שמכירים אותי אומרים 'מה אתה עושה פה?'".
המדליסט האולימפי אריק זאבי הקים קרן פילנתרופית שנועדה לתקוף את הבעיה ולאפשר למאמנים הטובים לעבוד, אך זוהי טיפה בים. " זה קצת עצוב שמה שסוחב את העגלה זה דווקא הקטע החובבני", הוא אומר. "אני חס וחלילה לא מזלזל במאמן חובבני, אבל אנחנו צריכים לתגמל את המאמנים התחרותיים".
יו"ר איגוד השחייה סימון דוידסון מסכים. "אנשים לא מבינים את המהות של המאמן: מאמן הוא פסיכולוג, מאמן הוא איש כושר, מאמן צריך לדעת את כל הטכניקות בענף, מאמן מסיע מאמן מחזיר, מאמן נמצא עם הספורטאי כל הזמן", הוא מסביר. "זה דבר גדול, ענק. אצלנו בישראל לא מבינים מה זה להיות מאמן".
הבעיה באה לכדי אבסורד כששומעים מה קורה כשמאמן במסגרת חובבנית מבין שנפל לידיו יהלום. בני קוגן הוא שם דבר באימון איגרוף תאילנדי. יש לו חוגים שמפוזרים בארץ, אך כשהוא העלה לגדולה את החניכה שלו נילי בלאק, שאותה הוביל לארבע זכיות באליפות העולם, הוא כרת לעצמו את הפרנסה, כי עבודה רצינית איתה דורשת ממנו המון שעות וטיסות לחו"ל - והכול בא על חשבון החוגים שהם הפרנסה שלו. "מאמן של אלופת עולם שזכתה בשתי מדליות זהב השנה משתכר בין 600 ל-900 שקל לחודש", הוא חושף.
אז מה כן צריך לעשות? קודם כל להבין - כל עוד מקצוע המאמן ימשיך להיות בתחתית, הספורט ימשיך לדשדש. זכותה של המדינה להחליט שזה לא מעניין אותה, אבל זוהי גם החלטה שפירושה שספורט תחרותי אמיתי לא יצמח פה. בינתיים, דור העתיד של המאמנים לא בא, ורבים מאלו שהיו בטופ נטשו - ואי אפשר להאשים אותם. גור שטיינברג, מאמן שייט מבריק שהוביל את גל פרידמן למדליות אולימפיות, כבר מזמן מרגיש בבית בהייטק; עודד יעקב, מאמן טניס בעל שם עולמי, עזב לקנדה, לגדל את דור העתיד של הטניס שם; ואירה ויגדורצ'יק, מאמנת התעמלות דגולה, שוב בדרך להיות מודחת מתפקידה, תוצאה של פוליטיקה מלוכלכת וחוסר תבונה.