הבוקר קמתי בתחושה קשה, מחנק. מצד אחד כאב גדול על תינוקת קטנה שנרצחה במקום שאמור להגן ולשמור עליה, ומן הצד השני להבת האש שניצתה ושורפת כל מי שתחת המקצוע שלה מופיע: גננת. ההורים שלוקחים חלק במאבק רק רוצים להגן על ילדיהם, אבל מי יגן עלינו הגננות?
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
ואז יקומו ויאמרו "למי אכפת מכן הגננות?! מה שחשוב זה להגן על הילדים מהתעללות!", ואיך יגנו? על ידי מצלמות שישדרו להורים על המתרחש בגן בכל רגע? הלא אפשור של מצלמות כאלה הוא בבחינת הרמת ידיים, פטירת כל האחראים לביטחון ילדינו מאחריותם. עכשיו אנחנו ההורים נגן על הילדים. ואיפה תפקיד המדינה? בשביל מה יש לנו משרד חינוך בממשלה?
4 שנים וארבעים אלף שקלים. זה הזמן והכסף שלקח לי ללמוד חינוך והוראה. 4 שנים שבהן השקעתי את כל זמני ללמוד את כל רזי המקצוע, לחקור ולנתח כל התרחשות בגן, כל קונפליקט. הרגשתי שאני במקום הנכון שאני עושה דבר בעל משמעות, שאני פה כדי לחולל שינוי, כדי לגדל ולחנך את הדור הבא.
אבל עכשיו? עכשיו אני מרגישה שאני במלחמה, במלחמה על שמי הטוב על אף שלא עשיתי מאום מלבד לאהוב ולחבק את הילדים בגני. אני מרגישה שמופנית כלפי אצבע מאשימה - "אתן הגננות", כאילו כולנו אותו דבר, כאילו כולנו פושעות, מתעללות. ואני שואלת למה? למה האצבע מופנית כלפינו? למה כשאנשי החינוך מחו שהתנאים קשים ולא מאפשרים התנהלות מיטבית, למה כשהגננות זעקו שהן קורסות תחת הנטל איש לא יצא לרחובות חוץ מאנשי החינוך עצמם.
כולנו רוצים שינוי, גם אני! אני לא חזית כנגד מאבק ההורים, אני חלק ממנו, אני רק מבקשת שתזכרו שמאחורי "כל הגננות" יש הרבה והרבה מאוד כאלו שחיות את החינוך בדם ובנשמה.
יסימין וינטה ז"ל נרצחה במקום שאמור היה להגן עליה. והפושעת הנתעבת צריכה לשלם את מלוא חומרת הדין! אבל לא צריך לשרוף את כל השדה בגלל כמה עשבים שוטים. כי עשבים שוטים מצליחים להסתנן לכל שדה.