"אבא, אני אוהבת אותך. אנחנו בתוך הרכב. אי אפשר לצאת", זועקת מיה רגב לאביה אילן בשיחת הטלפון האחרונה, רגע לפני שנחטפה יחד עם אחיה איתי מהמסיבה ברעים לשבי חמאס בעזה. "אני יוצא לכיוון שלכם עכשיו. שלחי מיקום, שלחי מיקום", מתחנן האב חסר האונים. "אבא!!!" - זעקתה האחרונה של מיה נקטעת באחת. "השיחה הזאת לא יוצאת לי מהראש בכלל", מספר אילן, "השיחה הזאת מלווה אותי כשאני קם בבוקר וכשאני הולך לישון. ואתה שומע את הפחד, האימים, את האימה שהוא נמצא בה ומיה שנפרדת ממני באותם רגעים".
שיחות טלפון מצמררות כאלה, שבהן הורים ובני משפחה שמעו את יקיריהם נחטפים או נרצחים בזמן אמת, הן רק חלק מהטראומה הנוראית שחוו כ-30 משפחות שכולות ומשפחות חטופים. בעוד חלקם היו על הקו ברגעי האימה, אחרים נחשפו לסרטוני זוועה ששלחו המחבלים או צפו בשידורי לייב בפייסבוק שתיעדו את הטבח. למרות זאת, משרד הביטחון מסרב להכיר בהם כנפגעי איבה.
"הטראומה לא נגמרת": החיים של משפחות נפגעים 7 באוקטובר
"הלילות זה לא לילות", מספר אילן רגב, שהיה על הקו במשך שעות עם ילדיו וחווה את הזוועות יחד איתם. "התקפי זעם שאני חווה, חוסר שינה, פחדים שיש לי. אנשים חושבים שברגע שהילדים חזרו אז הכול נגמר והכול הסתיים, וזה ממש לא ככה. לא חזרתי לעבוד. היה לי עסק שלי שהתעסק בדלתות פנים, אני לא יכול, גם אם אני רוצה פיזית לעבוד שם וגם נפשית". למרות שירד לדרום לחפש את ילדיו בזמן הטבח והירי הבלתי פוסק של הרקטות, הוא אינו מוכר כנפגע איבה. "שום סיוע אני לא מקבל כרגע מהמדינה. הדבר היחיד שאני כן זה טיפולים נפשיים. מהרגע שהילדים חזרו, נעצר הסיוע".
טרגדיה אחר טרגדיה נחשפת בעדויות המשפחות. ליאור כץ נתנזון הייתה על הקו משש וחצי בבוקר עם אחותה דורון ואמה אפרת. היא שמעה בזמן אמת את אחותה מתארת את המחבלים פורצים לביתה: "הם פה, הם הצליחו לפתוח את הדלת של הממ"ד. הם הפכו את כל הבית, הם לקחו לי את התיק. הם לא נכנסו לממ"ד, הבנות פה איתי, ואימא שלי, גדי מדבר איתם. הם פה בבית מסתובבים, צועקים, עם סכינים. במשטרה לא עונים, אין פה אף אחד, אין פה חיילים, אין פה כלום".
אמה של דורון, אפרת, נהרגה בדרך לעזה מירי של מסוק קרב. גדי מוזס, בן זוגה, נחטף בחיים ועדיין מוחזק בשבי. אחיה רביד כץ, חבר כיתת הכוננות, נרצח על ידי החמאס ונחטף לעזה. "זה גם כעס מאוד מאוד גדול וגם תחושה של הפקרה מאוד מאוד גדולה", היא אומרת. "לא נוכל בחיים להיות מה שהיינו לפני ה-7 באוקטובר".
עו"ד עינת קנפו לוי מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים מתארת מקרים שחורגים מכל דמיון: "מקרים שבאמת גדול המחוקקים והמוכשר שבתסריטאים לא העלה על דעתו. למשל מחבל מרצח ששולח הודעה, משיב להודעה של אימא, שולח לה בתגובה סרטון שבו הוא מראה לה את הזוועה של רצח בנה".
לדבריה, "משרד הביטחון הכיר בעבר בנפגעי איבה, גם כאשר הם לא נכחו פיזית באירוע האיבה. החלטת משרד הביטחון בגישה מאוד דווקנית, מחמירה, שלא עולה בקנה אחד עם ההחלטות שלו בעבר".
בעקבות המצב, הסיוע המשפטי במשרד המשפטים החליט ללוות את המשפחות ולערער לבית המשפט בדרישה שיכירו בבני המשפחה שנחשפו לאירועים המחרידים כנפגעי איבה לכל דבר. קבלת אחריות אמיתית של המדינה היא התגמשות בעבור האנשים שחייהם התהפכו בעקבות המחדל הנורא.
"מבחינתי, הם צריכים להבין שהם צריכים לשנות את כל, אם זה החוקים או ההגדרות", אומר אילן רגב בכאב. "אל תפקירו אותנו עוד פעם, הפקרתם פעם אחת. יש פה את המשפחות שחייבים לדאוג להם".