עמית סוסנה היא האישה שהצילום שלה נאבקת בחוטפיה בשדה הפך לאחד מסמלי המלחמה הבולטים. היא גם מי שחשפה באומץ את התקיפה המינית שעברה בשבי – על הבמות החשובות בעולם.
לפני יותר משנה שוחררה מהשבי, עם סופה של עסקת החטופים הראשונה וכעת – דווקא על רקע תמונות העסקה הנוכחית, חשוב כל כך לשמוע את הדברים שסיפרה. כי אין אחת שיודעת טוב ממנה מה המחיר של כל יום בשבי, מה המחיר ששילמו אלה שחזרו רק עכשיו ומה המחיר שמשלמים אלו שעדיין שם.
עמית היא בת הזקונים בשלוש אחיות – שירה וליאת. היא למדה משפטים במכללת ספיר, קרוב לבית שבו גדלה בשדרות. את הבית שלה בשנתיים האחרונות מצאה בשכונה קטנה בפאתי הקיבוץ, שכונת דור צעיר. שתי חטופות נוספות מהשכונה כבר חזרו, בעסקה האחרונה – אמילי דמארי ודורון שטיינברכר, שניים נהרגו אחרי שברחו מהשבי – יותם חיים ואלון שמריז, ובעזה נותרו עכשיו עוד שניים - גלי וזיו ברמן, שמחכים שנשלים את העסקה עד הסוף. שכניה בבית הסמוך, ניב רביב ובן זוגה ניראל זיני, נרצחו בטבח.
"הקרב של החיים שלי"
רגעי חטיפתה של עמית, שדקות ארוכות ממנה תועדו במצלמות, הם לא פחות מקרב. אישה אחת, מול עשרה גברים חמושים. יותר מ-40 דקות נאבקה בחוטפיה, מנסה למשוך כמה שיותר זמן כדי לאפשר לצה"ל, או לכל מי שיוכל - לחלץ אותה. "אני כאילו הולכת איתם, לא מתנגדת. בראש שלי פשוט מעדתי, הלכתי לאט. בהתחלה הם (המחבלים) האמינו לי כנראה, ואז התחלתי לסמן עם הידיים והרגליים ולהשתולל – שייראו שאני חיה. שמישהו יבוא, המזל"טים, הצבא".
"זה כבר היה עניין של 'אתם לא מפחידים אותי', עשיתי להם חיים קשים", סיפרה על אותה שעה של מאבק, שבה היא נלחמת, נופלת וסופגת מהלומות ומכות קשות. אחד מהמחבלים מכה בה בקנה האקדח, בשמיכה שהצליחה לקחת ברגע האחרון מביתה, השתמשו כדי לקשור אותה. "פתחו לי את השפה, שברו לי את האף ואת ארובת העין. לא כאב לי, אני לא זוכרת כאב. אני פשוט זוכרת שאמרתי 'הולכים להרוג אותי אז לפחות שאני לא אלך בלי מאבק'".
"זה היה הקרב של החיים שלי", הוסיפה. "נתתי את כל מה שיש לי, כי חשבתי שאני הולכת למות ובצורה הכי נוראית שיש". סופו של הקרב בשדה החרוש מתועד בסרטים בלעדיים שנתפסו לראשונה. בעוד עמית מועברת קשורה לתוך אחד הרכבים, המחבלים מעמיסים גם שק של שלל שבזזו מהקיבוץ.
פותחת את העיניים - וחושך
בבית הראשון שבו עמית מוחזקת לבדה, נוספת לחוויית השבי הקשה ממילא גם הבדידות וחוסר האונים של אישה יחידה מול הגברים שמחזיקים בה. התלות במי שמחזיק בה מוחלטת, הוא קושר אותה בשרשרת מתכת כבדה, עם מנעול. הוא זה שמאמלל אותה, והוא גם זה ששומר אותה בחיים. "פחדתי ממנו. היו הרבה סימנים שזה הולך לכיוון של תקיפה. התעסקות אובססיבית במחזור שלי, הרבה רמיזות מיניות, היה יושב במיטה לידי או מולי רק עם תחתונים, מלטף אותי כל הזמן באמתלה של דאגה. מרים לי את החולצה לראות את הצלקות. לפעמים הוא היה מדבר על דברים שגרמו לי להרגיש לא נוח, הייתי מזיזה את הראש – אבל עדיין אתה חייב להיות נחמד אליו".
בין אותן בחירות אנושיות בסיסיות, שנלקחו ממנה בבת אחת – הייתה גם השליטה שלה על מעט האור שנכנס לחדר שבו הוחזקה, אור שלדבריה היה הדבר היחיד ששמר על שפיותה. "יש בעזה חושך, אתה פותח את העיניים וחושב שהן עדיין עצומות. הייתי מסתכלת כל הזמן על האקדח שלו, דמיינתי שאני יורה בו ובורחת. אני גם קשורה כל הזמן, אז אם אני צריכה לשירותים אני צריכה לבקש ממנו. הדבר ששבר אותי זה שהוא עשה לי חושך מוחלט".
באותו הבוקר, בפעם הראשונה, המחבל ששומר עליה מציע לחמם לה מים למקלחת. "למרות שהכנתי את עצמי, זה הפתיע אותי. המחבל ה'טמבל' הזה שיש לו פרצוף 'גופי' כזה, פתאום נראה כמו מפלצת. הוא הביא לי מגבת ידיים, פשוט לקחתי אותה וכיסיתי את עצמי. הוא משך אותי לחדר השינה, התיישבתי ליד הדלת, נעלתי את עצמי. הוא המשיך לתת לי אגרופים ולאיים עלי עם האקדח. זו הייתה תקיפה מינית חמורה תחת איומי אקדח".
"לירי היא כוח, היא משהו מיוחד"
לאחר שלושה שבועות שבהם הוחזקה לבד, עמית מועברת למקום חדש, ולראשונה פוגשת חטופים אחרים. אחת מהן, היא לירי אלבג. כל מה שעברה עד כה, לא הכין אותה למה שיקרה בבית הזה, שבו השומרים היו אלימים במיוחד משום שחשדו שהייתה קצינה.
"פתאום הם הביאו שני מקלות, ופשוט קשרו אותי כשאני אזוקה בידיים וברגליים – כמו עוף בגריל, תלויה הפוך עם מסקינגטייפ על הפנים". אחד השובים הכה בה במקל מעץ בכפות הרגליים, אחר מאיים עם דוקרן ליד העין שלה, הכול בניסיון להוציא ממנה מידע. העינויים הקשים שעמית עברה, יכולים אולי לתת מושג על היחס כלפי מי שנחשד כחייל בשבי החמאס. בעוד אחד המחבלים מאיים עליה מפורשות: "יש לך 40 דקות להגיד את האמת, אם לא אני הורג אותך", לירי יוצאת לדבר עם השומרים.
היא מצליחה לשכנע אותם שעמית איננה חיילת ובטח לא בכירה כמו שהם חושדים. כשלירי חוזרת, הסיוט של עמית נפסק. "לירי היא משהו מיוחד, היא כוח. אמרתי לה כשהיא חזרה: 'לא יודעת אם היו הורגים אותי או לא, מבחינתי את הצלת את החיים שלי'".
חמישים וחמישה ימים אחרי הבוקר שבו נחטפה, ברגע אחד מפתיע, המרחק הבלתי נסבל בין השבי לבית שוב מתקצר, ועמית משוחררת כחלק מהפעימה האחרונה של העסקה הראשונה. במסוק שלוקח אותה לפגוש בישראל את המשפחה שחיכתה לה כל כך, היא רואה סוף-סוף את הירח.