מירב לשם גונן, אימה של שורדת השבי רומי גונן, ששוחררה משבי חמאס אחרי 471 ימים, סיפרה בריאיון ראשון ששודר אמש (רביעי) ב"מהדורה המרכזית" על האיחוד עם בתה, על הקשיים, ועל השאלות הקשות של רומי.
שלום למירב לשם גונן. איזה כיף להתחיל איתך בחיוך.
נכון. אבל אני מחייכת בדרך כלל.
כן. זה נכון. תכף נדבר על זה. קודם מה שלום רומי?
וואו. שלומה חזק. אני חושבת שהיא חזרה עוד יותר חזקה ממה שהיא הייתה, עוד יותר חדה, ובעיקר מכוונת לחיות באמת את החיים ובכמה שיותר שמחה.
זה משהו שאת מקווה או שאת מרגישה?
לא, לא, זה החלטה שלה שהיא אומרת אותה. זה משהו שגם, אתה יודע, נבע ממנה אחרי החוויה שהיא עברה. אנחנו קוראים לזה חוויה, אבל זה שנה ושלושה חודשים שזו הייתה המציאות שבה היא חיה. עם זה, יש התמודדות. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר. מהמעט ששמענו זה 99% דברים קשים, לא פשוטים לשמוע. היא אומנם מספרת אותם עם הרבה חן והרבה חיוך ואז זה מקליל אותם. והיא חזרה עם יד שלא טופלה כראוי, שהיא לא מתפקדת והיא תצטרך לעבור ניתוח מאוד מורכב, מאוד מסובך, מאוד ארוך. אני מאמינה גם ברופאים שלנו ובטח בילדה שלי, שהדבר הכי טוב ייצא מזה.
אנחנו מסתכלים על היום שבו רומי, אמילי ודורון חזרו הביתה, ורואים אותן, שהן חזרו על הרגליים. וזה מאוד מטעה. מחויכות.
מאוד. נכון. ורואים אותה הולכת מהסרטון ברעים ורואים אותה מתחבקת עם האחים שלה, ואני חושבת שמה שראינו בטלוויזיה זה את העוצמה שלהם, על אף מה שהם עברו. לא את זה ש"הם בסדר אולי". זה ממש לא נכון. מראה הגוף מאוד מטעה. לא רק שהתזונה היא מאוד מאוד לקויה, הם גם הורעבו, לא קיבלו אוכל לפעמים. או שהמחבלים שמרו לעצמם אוכל במקום לתת להם. היא איבדה משהו כמו עשרה קילו בשקלול. מסת שריר מאוד נמוכה, מאוד, והיא ילדה שכן הייתה פעילה מאוד קודם. מסת שומן מאוד נמוכה. היא חזרה מאוד אפורה.
זה מרוב השהייה במנהרות.
בחושך. הם נמצאים כל הזמן בחושך. גם אם במנהרות וגם מי שנמצא בעל-קרקע, הם בחושך, לא נותנים להם לראות אור יום כמעט בכלל. זה חוסר עצום בוויטמינים, ואחד הסיכונים הגדולים ביותר זה פשוט הפרעות קצב, שגם אצל בחורות צעירות, זה היה הסיכון העיקרי בשבועות האלה גם. אי אפשר באמת להסביר את מה שהם עברו, את ההתעללות הנפשית. כשהיא עוד הייתה עם הפציעה הפתוחה, שבאו לתת לה משהו לחיטוי, כשהמחבלים יושבים וצוחקים כשהיא סובלת, כי לא נותנים משהו להרדמה.
עד כמה אתם שואלים אותה?
אנחנו נוטים לא לשאול. מדי פעם אולי שאלה ככה שתזכיר שאכפת לנו ושאנחנו מתעניינים, אבל זה צריך להיות בקצב שלה, מה שהיא מוכנה, ברגע שהיא מוכנה. היא צריכה להיות חזקה מספיק כדי להסכים לשתף מה שהיא תרצה. וכמו שאמרתי, הרבה פעמים היא מספרת דברים מתוך מקום של הקללה, וזה דברים שהם מאוד מאוד מטלטלים, מאוד לא פשוטים להקשיב להם.
איזה השלמת חוסרים, איזה שאלות היא שאלה?
אחד הדברים שהיא סיפרה אתמול, זה שהם דהרו עם הרכב בשטח עם בן שמעוני ז"ל. היא שאלה האם הפעילו נוהל חניבעל, איפה הפעילו. כי היא ראתה את המסוקים של חיל האוויר. היא שאלה האם בתוך המסיבה ירו על אנשים, זה שאלות מאוד לגיטימיות. והיא אמרה שאחד המסוקים ירד מאוד מאוד נמוך כדי לראות, וכשהוא ראה שאלה ישראלים, אז הוא המשיך הלאה.
היא מדברת על האנשים שהיו שם איתה?
על המחבלים. היא מספרת על המחבלים, היא הרי נאלצה ללמוד ערבית כדי לשרוד.
היא יודעת ערבית עכשיו?
היא יודעת ערבית, היא יודעת לקרוא ערבית, וזה כדי לשרוד וכדי להבין מה קורה, כי המעט שאפשר היה לראות בתקשורת זה היה בדרך כלל אל ג'זירה. ואז צריך להבין מה רואים, איזה דברים עולים משם. חיזק אותם שהם ראו שנלחמים עליהם, חיזק אותם.
הם ראו את ההפגנות, את הדברים האלה בטלוויזיה?
הם ראו, היו דברים שהיה להם קשה, לראות פילוג. אפשר לבטא את הדברים בהמון המון צורות. ולפעמים כשהם ראו אמירות שמסיתות או אמירות פוגעניות, זה היה להם מאוד קשה, כי בסופו של דבר הם סמכו גם על הממשלה שתעשה את הפעולות הנכונות.
את מדברת על אמירות כמו "עסקה מופקרת" למשל?
אני חושבת שזה בכלל מילה שהייתי ממש מציעה שאנחנו כעם לא נבחר לדבר ככה על עצמנו. מדברים כעסקה מופקרת או עסקת כניעה, ואני אומרת לעצמי, מה האויב חושב כשהוא מסתכל עלינו אומרים על עצמנו דברים כאלה? זה מזכיר לי תסמונת האישה המוכה. אפשר להתנגד לעסקה וזה בסדר. ולהרבה אנשים שמתנגדים לעסקה, יש להם סיבות טובות. הם מפחדים מהתוצאות, זה ממש הגיוני. יש דרך להגיד, "אני חושב שזה לא נכון" או להגיד "הסכם כניעה". למה להגיד משפט כזה מתוך מדינת ישראל?
ודברים כאלו הגיעו אליה שם בשבי?
זה מאוד קשה לשמוע את זה, כי בסופו של דבר היא לא בחרה להיחטף. אני מזכירה שהיא אזרחית. היא הייתה ניצודה במשך ארבע וחצי שעות, היא ניסתה לברוח, היא וכל מי שהיה שם, גם איתה וגם בקיבוצים. כשחברים שלה נרצחו לידה. היא ראתה את גאיה נרצחת מול העיניים שלה. היא ראתה את בן נרצח, היא ראתה את אופיר צרפתי נפצע בצורה אנושה. היא החזיקה לו במשך 40 דקות את הפצע הפתוח, כדי שהדם לא ישפריץ בכל הרכב. צריך להבין שהם עברו תופת אפילו ב-40 דקות האלה של שיחת הטלפון איתי.
איך הם העבירו את השעות, את הימים, את החודשים?
וואו. בהרבה שיחות, משחקי קלפים. אבל כמו שהיא אמרה, זה נורא נחמד לשחק קלפים, אבל כשזה מה שאתה עושה לפעמים ימים שלמים, תשע שעות, זה כבר לא כזה כיף. הם ניסו להתעמל, למרות המקומות הצרים שבהם הם היו, אז הם התעמלו על המזרן כדי לשמור על תנועה ועל שפיות.
הם זה היא ואמילי דמארי?
רוב הזמן היא הייתה עם אמילי והן פשוט שמרו אחת על השפיות של השנייה. כל מיני משחקי מחשבה, כל מיני ניסיון לזכור פרטים של כל התקופה הזאת, ממש לתרגל את המוח. האמת אני מסתכלת על זה ואני באמת בהערצה ברמה מסוימת. שתי בחורות צעירות שקלטו איך הן שומרות על השפיות שלהן. וזה גם היתרון שהן היו ביחד. יש שם אנשים שעדיין לבד. המצב שלהם הרבה יותר קשה.
מה היה להם הכי קשה שם?
מכל הקשיים של מחסור באוכל, וכמובן שבי ואין חופש. אני חושבת שהיה רגע אחד מסוים שהם פחדו שהם יישארו שם לעד. זה היה רגע מצמית, שישאירו אותם שם. זה אוכלוסייה ששונאת יהודים והפחד הזה שלא יוציאו אותם.
מקלחות? תנאים סניטריים?
היגיינה ברמה הכי ירודה שיש. כמעט לא נתנו להם להתקלח, וגם להתקלח זה לא מקלחות, וזה הרבה פעמים גם מים קרים.
ואיזה מזון, איזה כמויות?
מאוד קטנות, מאוד. מזון מאוד בסיס, אוכל ברמת הלא בריא, ברמת המסוכן לבריאות. גם פיתות, ואם היה נקניק, אז זה נקניקים מסוג מסוים שהם מאוד מסוכנים גם ככה לבריאות, זה לא נקניקים כמו שאנחנו מדמיינים פה, אתה יודע, נקניק, זה לא ככה.
איזה דבר היא ביקשה של קצת להתפנק כשהיא חוזרת משם?
לעשות פסים בשיער, גוונים. זה ברגע שהיא ממש אמרה, אני רוצה את הספרית שלי שתגיע, זה לא נכון להגיד שהם איבדו את מי שהם, כי הם נלחמו להיות מי שהן גם... אבל זה לא לחזור להיות בן אדם. זה לחזור לבחור איך אני נראית החוצה בעולם.
מה עשיתם לה לאכול?
עוד לא עשינו לה לאכול, כי אנחנו שבוע בבית חולים. צריך להבין שגם הגוף שלה, גם עכשיו אחרי שחלפו שבועיים וחצי, עוד לא באמת מתמודד טוב עם אוכל רגיל. זה כמו אחרי תזונה לקויה במשך הרבה מאוד זמן, קשה לגוף להתאושש, לוקח לו זמן, אז אנחנו נחכה עם הבישולים של אימא.
רומי יודעת מה עשית?
לא. או מעט מאוד. היא לא באמת יודעת לא מה אני עשיתי, לא מה אחותה עשתה, לא אבא שלה, שיצא באמת מאזור הנוחות שלו, באמת בצורה מעוררת השראה. גם האחים שלה. היא יודעת מעט מאוד, היא מתחילה אולי להבין, אבל זה לא משנה.
היא ראתה אותך בטלוויזיה משם?
מעט מאוד. היא ראתה אותי באל ג'זירה. אבל זה לא משנה, לא באמת משנה. לי לא היה משנה אם היא ראתה את זה או לא, ידעתי שהיא שומעת את זה, או שזה מחזק אצלה את הידיעה. ואתה יודע מה, יכול להיות שהיא לא ראתה, אבל חטוף אחר ראה. וזה חשוב לא פחות, ואני אגיד לך עוד משהו, גם אם היא לא ראתה וחטוף אחר לא ראה, מי שראה זה חמאס וראה איך אני בתור אימא נלחמת על הילדה שלי בצורה שלא מקטינה את עם ישראל, לא מקטינה אותנו ואני חושבת שזה המקום החזק שלנו.
בואי נדבר קצת עלייך, כי הפכת לסוג של סמל המאבק ואת כל הזמן מחויכת ואומרת שיהיה בסדר.
נכון.
מה זה? מאיפה זה?
קודם כול, אני לא יודעת. אני חושבת שמטבעי אני בן אדם מאוד שרוצה לראות את הדברים החיוביים ואת מה כן אפשר לעשות, מאוד קשה למצוא את עצמך במבוי סתום, של כאילו אי אפשר לעשות כלום, וזה אף פעם לא באמת נכון. וגם הייתה לי ידיעה ברורה שרומי חוזרת וחוזרת בחיים.
איך?
הייתה לי... אני לא יודעת להסביר, פשוט ידעתי. אבל באיזשהו שלב גם הבנתי מה צריך לעשות למען זה. ובחוויה הפרטית שלי האחריות שלי הייתה להגיע לכמה שיותר אוכלוסיות בארץ ולדבר איתם, לא לשכנע, זה לא הייתה המטרה, אבל לתת לי את ההרגשה שאני מבינה איך המדינה הזאת בעצם בנויה, מאיזה אנשים. וזה נכון שהייתי הרבה מאוד בתקשורת, אבל מה הרבה יותר משך אותי לעשות, זה להגיע ליישובים שלא יגיעו לתל אביב דווקא.
כמו למשל?
כמו למשל עלי, כמו למשל בית אל. זה מטורף.
ומה למדת שם?
קודם כול, שכולם רוצים את החטופים חזרה בבית. שתיים, שיש פה התמודדות, כי ההבנה שלהם זה שחזרת החטופים, נדרש שחרור מחבלים, ואז מה שזה אומר זה שכמות הפיגועים באזור שלהם דווקא, היא עשויה לעלות, וזה מציאות שצריך לראות אותה בעיניים ואי אפשר להתעלם ממנה. כדי שהם ירגישו שההסכם הזה, גם אם מהווה הגדלה של סכנה עבורם, יש מי שמסתכל ודואג להם.
יש בה איזה כעס, אולי אפילו טבעי, של כמעט שנה וארבעה חודשים... לרומי?
יש. יש, היא כועסת מאוד על הרבה מאוד דברים. יש לה על זה ש-7 באוקטובר קרה, על זה שכל כך הרבה זמן, אבל היא בוחרת היום, קודם כול, לתעל את הדברים למקום טוב, למקום של איך חיים יותר טוב.
יש איזה משהו קטן כזה שרומי מתכננת לעשות, חולמת לעשות, לא יודע, מהליכה לים ועד תאילנד?
אוי, שאלה טובה. יש לה הרבה חלומות. אני חושבת שהיא זאת שתבוא ותספר ברגע שהיא תרגיש מוכנה, אבל אנחנו כרגע חושבים קרוב, כי היא צריכה לעבור ניתוח מאוד מורכב, מאוד, של הרבה מאוד שעות, ושיקום ארוך מאוד.
מירב לשם גונן, איזה כיף לדבר איתך כשהבת שלך כאן שוב בארץ.
נכון. אבל יש שם עוד 79 חטופים וחטופות שחייבים לחזור ועם שלם שצריך שיסתכלו על כולו. אז תודה, דני, תודה רבה.
תודה רבה.