ערב בשדרות ירושלים ביפו. יערי ויגדר צועד לצד הרכבת הקלה עם ארי בנו התינוק. רק לפני מספר חודשים אירע באותו המקום הפיגוע המחריד, שגבה את חייהם של שבעה בני אדם, ביניהם אשתו - ענבר. ארי, בן תשעה חודשים בלבד, שהיה עליה במנשא המנומר, שרד. "כשזה נוגע לשכול, יש איזה טאבו מסוים שקשה לגעת בו", מסביר יערי, "פחדתי להיות במשבצת של אלמן. יש ציפייה מאוד תבניתית לאיך אני צריך להתנהג".
ענבר ויערי הכירו במועדון הקרוספיט שאימנה בו. "מה שהיה מצחיק זה שעוד לא נגמר האימון וכבר קיבלתי הודעות לטלפון מהבעלים של המועדון ששואל: 'בן כמה אני? איפה אני גר? אם אני רווק?', ואני עוד לא הספקתי להסדיר נשימה מהאימון", מספר יערי. לאחר 10 חודשים עברו לגור יחד, ואימצו את כפרה הכלבה. במרץ 2023 התחתנו - ובימים הראשונים של אוקטובר ענבר כבר בחודש שביעי.
במהלך חגיגות עשור לגיוסם, כשיערי והצוות מהצבא יחד ברודוס, הם מתעוררים ליום שבת ולמלחמה. למרות שענבר בהריון מתקדם, היה ברור לשניהם שהוא יוצא למילואים: "אני לא חושב שהייתה דרך אחרת. לראות מישהו מהצוות שלי נכנס לעזה ואני לא שם, זו מחשבה קשה בשבילי". לבד לגמרי, כשבעלה מהראשונים שנכנסו לרצועה, ענבר מתכוננת לקראת ההתחלה החדשה. בתזמון מושלם, יערי משתחרר מהמילואים ממש לפני הלידה ויום אחרי שארי הקטן נולד, הצוות יוצא מעזה.
חיבור של אימא ובן
באותו היום, רגע לפני ראש השנה ובצל איומים על תקיפה איראנית, ענבר לוקחת את כפרה הכלבה לווטרינר ומחליטה לחרוג ממנהגה. במקום לצעוד ברגל הביתה, היא חוזרת ברכבת הקלה. בקרון מבטה מצטלב עם רחל ארמה, שמציעה לה לשבת. "אני זוכרת את המנשא המנומר", משחזרת רחל, "ארי התחיל קצת לבכות אז היא באינטימיות נתנה לו לינוק, חיבור של אימא ובן".
כמה שעות לפני שרחל וענבר עולות לרכבת, שני מחבלים מחברון מגיעים ליפו, הם נושאים איתם M16, סכינים וכדורים. בשעה 18:30 הם נכנסים למסגד בשדרות ירושלים. לאחר התפילה קולם מהדהד במסדרונות כשהם מזהירים את המתפללים להישאר בפנים, אחרת יפגעו. הם יוצאים אל הרחוב לכיוון הרכבת, ומתחילים לירות.
"אנחנו מגיעים לתחנת ארליך, הדלתות נפתחות ובעצם מתחיל צרור יריות שלא פוסק", מספרת רחל. המחבלים נכנסים אל הרכבת, בשבריר שנייה ענבר מצליחה לגונן על ארי והם יורים בה מטווח קצר. בגלל מעצור בנשק, המחבלים יורדים מהקרון, הדלתות נסגרות, והרכבת ממשיכה בנסיעתה. רחל, שרוצה לסייע, מחלצת את ארי מהמנשא. "צרחתי: 'לא, הילד הזה ינק לפני שנייה מאימא שלו'", היא מספרת בגרון חנוק.
באותו הזמן, יערי מגיע לזירה, מחפש אחר ענבר – וקורא בשמה. הוא מוצא את כפרה פצועה וממשיך לרכב לבית החולים וולפסון שאליו הגיעו רחל וארי הקטן. במקביל לגשם הטילים מאיראן והאזעקות הבלתי פוסקות, יערי רץ למחלקת הילדים. את ארי הוא מוצא שם במרחב המוגן, בידיו של רופא: "אני נותן לו נשיקה ואומר לו שאבא אוהב אותו".
לא משאירים אף אחד מאחור
מותה של ענבר הופך את עולמם של יערי וארי. "ענבר הייתה עושה הכול בבית, היא נתנה ליערי חופש מוחלט", מספרת חיה, אימו של יערי. "כשבאתי לקחת אותו מהגן, הגננת שאלה אותי מי אני. היה לי נוח להיות איזה אבא שקוף כזה", הוא מסביר. "לחשוב על להיות בקבוצת הווטסאפ של גן היה מאוד מפחיד מבחינתי".
"אני הבנתי שאם אני לא אדאג לבגד של ארי לגן, ואם אני לא אמצא את הבקבוק שלו, אף אחד אחר לא ידאג לזה עכשיו", הוא מוסיף ומודה: "היו לי כמה ימים שמאוד כעסתי, לא מדברים על זה כל כך אבל זה מה שקורה – הכול עליי עכשיו ולפעמים מחפשים על מה לכעוס. על מי יש לי לכעוס חוץ ממנה שהיא לא פה?".
את הבית המשותף שלהם הוא מחליט לעזוב, ולהתחיל מחדש בין ארבעה קירות שיאפשרו לו לבנות לו ולארי עתיד חדש. מהר מאוד הם יגלו שהם לא לבד. כשהצוות של יערי מהצבא, שהקשר ביניהם נצרב באש, גם במלחמה הזו, מתגייס לעוד משימה אחת, ומחליט שבקרב הזה הם לא משאירים אף אחד מאחור.
שלושה חודשים אחרי אותו יום נורא, ארי חוגג יום הולדת שנה. כשהמשפחה כולה מתכנסת לחגוג, בין כיבוי הנר למזל טוב, עם עוגה מקושטת והרבה חיוכים – אבא ובן ממשיכים במסע, כשאורה של ענבר מלווה אותם בכל צעד.