ליאם אור נחטף מביתו בקיבוץ רעים ב-7 באוקטובר, ושוחרר מהשבי לאחר 54 ימים בעזה. את כל תקופת השבי העביר יחד עם עומר ונקרט, שעדיין בעזה.
ב"המהדורה המרכזית" שידרנו אתמול (שני) שיחה מטלטלת שניהל ליאם עם ניבה, אימו של עומר, על תקופת השבי של עומר, כיצד שרדו את הרעב, ההתעללות, איך מתמודד עומר עם מחלת המעיים שממנה הוא סובל, ומה ביקש ליאם מהחוטפים כששוחרר, ונאלץ להשאיר את עומר מאחור.
על השהות במיגונית והחטיפה
למרות שנחטפו ממקומות שונים, ביקשה ניבה מליאם לספר לה מה סיפר לו עומר על החטיפה עצמה. "הם היו במיגונית והיו יריות ובלגן. היה הרבה דם. הוא סיפר שהוא עם חולצה לבנה והיו עליה כתמים של דם והוא חשב 'איך אני אסביר את זה לאימא שלי?'.
"המחבלים שרפו צמיג בכניסה למיגונית כדי שייחנקו ויצאו. עומר היה שכוב מתחת לגופות ואנשים חיים. הוא החליט שהוא קם, 'אני מעדיף לא למות מחנק, אני מעדיף שיירו בי'. ברגע שהוא הבין שלא יורים בו הייתה לו מחשבה קטנה, אם לחזור פנימה או אולי לנסות לברוח.
"הם הורידו לו את הבגדים והתחילו להסיע אותו לעזה. בטנדר הם אמרו לו 'אתה תהיה כמו שרון ארד' (טעות המחבלים במקור). הוא אמר שהוא רצה שיהיה למשפחה שלו סימן ממנו והוציא את הראש כשצילמו".
ניבה: "כשראיתי את המבט של עומר ישר למצלמה היה לי שביב תקווה, כי אני מכירה את המבט הזה וידעתי שהוא לא סתם הסתכל, ושהוא יודע מה הוא עושה".
עומר בן ה-22 הגיע לנובה עם חברתו הטובה קים דמתי ז"ל. מאז משפחתו לא ראתה אותו ולא שמעה את קולו. התיעוד בטנדר של חמאס כשעומר אזוק ומוכה זו התמונה שניבה הולכת לישן איתה.
על המנהרה והשבי
ליאם: "על המכות אני מעדיף שלא לדבר. היינו קשורים עם הידיים מאחורי הגב. כשאני מוריד את כיסוי העיניים אני רואה את עומר. אני חייב לציין את הכרס שהוא מאוד התגאה בה. היו גם כמה עובדים מתאילנד. שאלתי את עומר אם הוא חושב שנחיה בסוף, והוא אמר שהוא בטוח שיהיה בסדר".
עומר סובל מקוליטיס, מחלת מעיים כרונית קשה שדורשת טיפול ומעקב רפואי צמוד. "הדבר הראשון שעניין אותם לדעת היה אם אנחנו חיילים. אני אמרתי שאני לפני גיוס ועומר סיפר שלא התגייס בגלל הקוליטיס שיש לו בבטן, הם לא ייחסו לזה כ"כ חשיבות. כשעברו הימים התחילה לכאוב לו הבטן, והוא ביקש כדורים. הביאו לו אקמול ואני ביקשתי גם ומביא לעומר או ששמרנו בצד. את התרופה שהוא היה צריך לא הביאו לו.
"השובים התייחסו אלינו נורא. בשבועיים-שלושה הראשונים לנו קיבלנו תמרים. אחד השובים שלנו אמר 'כל פעם שאתם מקבלים 3, תדעו שעבר יום'". ניבה הזדעקה: "אבל עומר לא אוהב תמרים!". ליאם: "לא הייתה לו ברירה, זה היה סוכר, ועם הזמן הוא התרגל. פעם קיבלנו חתיכת פסטרמה, שגם אסור לו. מים קיבלנו 600 מ"ל ל-3 אנשים". ניבה: "וואי איך הוא הסתדר עם זה, הוא בן אדם שצריך גלונים של מים".
"בערב מקבלים חצי פיתה. לפעמים ריקה, לפעמים עם גבינה צהובה, לפעמים עם פירורי חלבה. ביום ה-27 קיבלנו מג'דרה. ראינו את זה והיינו בשוק. כמה ימים לפני זה קיבלנו איזה קרואסון-ספוג כזה באריזה. ניקינו את האריזה עם טיפה מים ושמנו את זה בקיר, שיהיו לנו עטיפות מוכנות לשמירת אוכל.
"כשהשובים שלנו יצאו, עצרנו את האכילה ושמנו כל אחד כף מג'דרה בתוך האריזה ששמרנו. אחר כך לקח הרבה זמן עד שהגיעו שוב פיתות, ואז אכלנו רק קצת מהן, אכלנו את המג'דרה ששמרנו - ואת הפיתות שמרנו לפעם אחרת".
על הגעגוע
"כמה פעמים חלמתי שאני רואה את אימא ואת אבא שלי ושאני מחבק אותם, וגם עומר. אתה רק מחכה לרגע שתעצום את העיניים - ואתה בעולם אחר. החלומות מאוד צלולים. בשעות הראשונות של הבוקר זה מה שעושים, מדברים על החלומות.
"הוא אמר שהוא יודע שאתם חזקים ואתם בשבילו. כשדיברנו על מה נעשה אם תהיה לנו שיחת טלפון מהבית, הוא אמר שהוא יבחר לא לדבר עם ההורים שלו כי הוא ידע שהוא לא יצליח להתמודד עם הגעגוע. הוא מעדיף שאני אדבר אתכם ואני אגיד לכם שהוא בסדר ושהוא חזק ושבסוף יהיה טוב".
על הפרידה והתקווה
"כשאמרתי לו ביי, חשבנו שהוא ישתחרר כמה ימים אחריי. הוא אמר לי 'דבר עם המשפחה שלי ועם החברים שלי, אבל תחכה לי עם הליכה לים, שנלך ביחד". ניבה: "אני לא מבינה מה הקטע, הוא לא כזה מת על הים". להפתעתה, ליאם סיפר שעומר רצה לעשות תשליך, ושהוא עשה את זה כמה פעמים בעבר.
ברגע שהוציאו אותי מהחדר, אמרתי למחבלים שידאגו שעומר לא יהיה לבד. אמרתי להם שהוא מפחד מהחושך, שישנו עם הדלת פתוחה, 'שמישהו מכם יישן איתו, אתם 8, הוא אחד'.
"אני יכול להיות שמח רק עד חצי חיוך. הוא חתיכת בן אדם מהחיים שלי. להרבה אנשים הוא יכול להיות רק תמונה, עומר ונקרט. אבל זה בן אדם. מצחיק, קורע מצחוק, שרק רוצה לחזור הביתה. שרוצה ללכת לעשות פיפי ושאף אחד לא יאיים עליך בזמן הזה".