שורד השבי עומר ונקרט בריאיון ראשון

שורד השבי עומר ונקרט ששב לישראל אחרי 505 ימים בגיהינום סיפר לראשונה על קורותיו מאז החטיפה ועד החזרה לארץ, בריאיון ששודר אמש (שלישי) ב"מהדורה המרכזית". בטקסטים שנשמעים כאילו נכתבו בידי תסריטאי סיפר ונקרט על הטבח במיגונית שבה ניסה לשרוד בבוקר 7.10, על מאות הימים בשבי שכללו עינויים והשפלות, על החברים שהכיר שעדיין חטופים בעזה, ועל החלום הגדול - להקים משפחה.

ונקרט כאילו נלקח מתוך סרט על הגיבור ששורד הכול. אבל בסרט האימה שלו אין מצלמות, אין במאי ואין שחקנים. הוא לבד. צעיר צנום שאיבד כמעט מחצית ממשקל גופו, עבר לינץ' ועינויים במשך מאות ימים לבד ובצינוק, שרד נגד כל הסיכויים - ולמעשה ניצח את השבי.

על הבמה, בטקס המזוויע שארגן חמאס ביום השחרור שלו, הוא מספר שלא הרגיש מושפל. "זה היה מבחינתי הניצחון, סיימתי את המאבק. זה לא השפיל אותי. נלחמתי, נלחמתי, נלחמתי, נלחמתי - וניצחתי. הייתי עם חיוך מאוזן לאוזן".

אמרת "הבסתי את השבי".

"כן, ממש. זה הדבר הראשון שאמרתי לאימא שלי, התכוונתי לזה, זה לא היה קלישאתי". 

שמה? 

"אכלתי אותו בלי מלח".

הנובה והטבח במיגונית

"למסיבה הגעתי קצת לפני חמש, בארבע וחצי. הזמנתי כרטיס ב-00:05 ב-7.10, החלטנו ככה מעכשיו לעכשיו אני וקים. אמרתי 'בואי נלך לנובה, בואי נלך לרקוד, נלך לחגוג', הרבה זמן רצינו לצאת לרקוד ביחד ונרדמתי לה כמה פעמים. אז אמרתי לה 'יאללה, בואי נלך'. התחלנו לנסוע דרומה, שמתי את המיקום, ראיתי שזה בעוטף עזה, וכבר באותו הרגע היה לי איזה קווץ' קטן. פתחנו מחצלת, שני כיסאות ויאללה לרחבה".

"בשש וחצי, כשהתחילו הצבע האדום וכל ירי הטילים, אז התחלנו לדהור לכיוון היציאה. מתחילים לנסוע, ישר הגענו לצומת רעים, ראיתי מיגונית מימין, ואמרתי לה 'בואי תעצרי פה'. עצרנו, נכנסנו, אולי היו שם 10 אנשים באותו השלב. אימא מתקשרת גם, שואלת 'איפה אתה?'. 'אני במיגונית ברעים, הכול טוב, עוד מעט יפסיקו האזעקות, אני אחכה שיירגע וניסע'".

"לאט-לאט עוד אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים הגיעו למיגונית ורק בסביבות השעה שבע התחלנו להבין שיש מחבלים, שיש חדירת מחבלים". הוא מתאר מה חשבו באותם רגעים: "נפתחו פיר, שניים. בקיבוצים והיישובים שצמודים-צמודים לגדר, הייתה חוליה של שלושה-ארבעה מחבלים ועוד רגע צה"ל יגיע, ינטרל אותם. אתה לא מעלה בדעתך שמישהו יגיע לרעים, זה כמעט חמישה קילומטרים מהגבול. ואז התחילו יריות, באמת, תזמורת של קלאצ'ים. תזמורת, לא נגמר. דקות ארוכות, עשרות, ובלי שנייה אחת שזה אפילו נרגע".

"מה שאני זוכר זה שהשעה האחרונה שראיתי בשעון הייתה 7:29, ובדיוק באותה השנייה שאני קורא את זה, מישהו אומר 'תיכנסו, תיכנסו, יש פה מחבלים'. אני שומע 'אללהו אכבר', נוקר של רימון בתוך המיגונית וכולם מתכופפים. פיצוץ".

יש צעקות והיסטריה בפנים?

"כן, היסטריה מוחלטת בשלב הזה. אני גם מיד. פיצוץ ראשון. הדבר ששאלתי זה 'קים בסדר?' ואז היא ענתה לי, 'עומר, אני פה, הכול בסדר'. שלושה רימונים כבר פוצצו בפנים, אני רואה גופות בקצה המיגונית. אנשים צועקים, אחד צועק 'נחתכה לי הרגל, שמישהו יבוא לעזור לי'"

ואתה רואה את התמונות האלה, ומה?

"פשוט מתפלל, אין לך מה לעשות. אתה אומר, 'טוב... זה כנראה הסוף', ואז נכנס אחד מהם, וצרור שיורד עם המחסנית פנימה. התחיל להיות חם והעשן נכנס לתוך המיגונית, ואז מישהו צועק מהכניסה 'תקשיב, הם שורפים אותנו'. לפני זה הייתה היסטריה, אנשים צעקו, אבל ברגע שהתחילו לשרוף אותנו, נהיה שקט, הייתה דממה במיגונית. אני מתחיל קצת להיחנק, המון עשן, זרקו גם רימונים עם חומרים מסוימים שחנקו אותנו".

בשנייה הזאת שאתה מבין שהולכים לשרוף אתכם בפנים, מה המחשבות שעוברות בראש?

"השרפה זה המוות הכי גרוע שיש. אומרים שזה המוות שאתה הכי סובל בו. קודם כל אתה מבועת מהסבל שעומד להגיע אליך. אתה לא מאמין. אתה עם עיניים פתוחות ואתה אומר, וואו... אתה הולך להישרף. אני מסוחרר, מתחיל להתקרב לאיבוד הכרה, הייתי מאוד עסוק כל הזמן... זה נורא להגיד את זה, עסוק בלקחת גופות של אנשים ולשים לי על הראש כדי לשמור לי על הראש אם יגיעו שוב לירות בנו, אם יגיע רימון. פשוט שמתי על הראש שלי... רציתי לדחוף את הראש כמה שיותר למטה, אבל הראש לאט-לאט נחשף בכל פעם, כי אתה שם גופה, ואז מתפוצץ עוד רימון, ודברים זזים. בשלב הזה גם הצלחתי לראות את קים (דמתי ז"ל)".

היא חיה?

"כן, לדעתי היא הייתה חיה בשלב הזה, אבל לא דיברנו. לא יכולתי לדבר כבר, לא היה לי אוויר. פתאום שמעתי מישהי מרימה שיחת טלפון, ואז היא ממש שאגה את זה, 'הורגים אותנו, שורפים אותנו', צווחה את זה, ואני חושב שזה אולי היה הדבר הכי קשה ששמעתי במיגונית כי זה הרגע שאתה מבין שכן, זה מה שהם עושים לנו. חם, ואתה רואה את האש כבר מתחילה להיכנס קצת לתוך המיגונית, אז אתה לא מגיב, אבל בפנים אתה בוער, אתה לגמרי גועש מבפנים ובוער, אתה מבין שאלה הרגעים האחרונים".

"מישהו הסתכל החוצה ואז הוא אמר 'זה צה"ל, זה צה"ל, הם פה, הם באו להציל אותנו, זה צה"ל בחוץ'. יצאו שלוש בנות מיד, ואני חושב שגם קים הייתה אחת מהן, היא הייתה עם חצאית שהיא באה איתה, ראיתי רק רגליים, אני כמעט בטוח, למרות ששוב, הייתי כבר מאוד-מאוד קרוב לאובדן הכרה באותו שלב. ואז שמענו פשוט צרור ואחת מהן חזרה. ואז היא אמרה, 'זה לא צה"ל, זה לא צה"ל, אל תצאו'".

את הרגע שבא לאחר מכן ונקרט לא שכח לעולם. אז הוא היה הכי קרוב למוות, אבל צעירה אחת שהוא לא יודע את שמה ואם היא שרדה, הצילה את חייו בפעולה הרואית, ממש כמו ענר שפירא ז"ל. עומר מספר: "ואז טק, רימון פנימה, נוקר, אתה רואה אותו פוגע בקיר, ואני זוכר שגם נראה לי שאמרתי בקול 'ביי', ממש אמרתי ביי. נפרדתי, כי אמרתי שזהו, אני רואה אותו, הוא ארבעה מטרים ממני והראש שלי חשוף. זה נגמר. ופתאום בשנייה האחרונה היא תופסת את זה ופשוט מעיפה את זה החוצה, זה היה משוגע לגמרי מבחינתי".

"ואז, אני חושב שזה היה כבר בסביבות 7:55, 8:00, ואמרתי 'טוב, אני נוקט צעד'. לא מגיע להורים שלי שאני אגיע מפוחם. ולא מגיע להורים שלי שאני אגיע לא שלם. אני לא מוכן להישרף או להיחנק, לא הייתי מוכן למות ככה, אמרתי שאני פועל".

אם אני מת, אני מת בחוץ, על הרגליים. 

"בדיוק, לא נשרף. החלטתי שאני יוצא".

רגע החטיפה

"היה לי רגע של מה שנקרא 'כבוד עצמי', אמרתי שאני משלים עם המוות, אני מוכן אליו. אני יוצא כרגע למוות שהוא בטוח מבחינתי, ואני מקבל אותו, ואני רוצה בו. אבל אני נותן לעצמי את הכבוד שמגיע לי ואני לא מת ככה. התחלתי לצעוק לאנשים, 'תנו לי לצאת, תנו לצאת, אני מעדיף שיירו בי, אני מעדיף שיירו בי', ולא הבנתי למה לא נתנו לי לצאת, למה לא מגיבים, ואז הבנתי שפשוט כל מי שנמצא סביבי כבר לא חי".

"ואז כבר הרמתי את עצמי, נתתי קצת לדם לזרום לרגליים, כי הן פשוט לא עבדו לי. ואז הלכתי בתוך האש. יצאתי, חיכיתי, 'קדימה, יאללה'. ואז ראיתי, אני חושב, שבעה או שמונה אנשים עומדים בעצם במרחק 10 מטרים ממני. ואחד מהם סימן 'אנחנו לא יורים, בוא'. אמרתי, אוקיי, אני נחטף, זה קורה, נחטף עכשיו. ראיתי את זה שמתחילים להגיע אליי, השתנתי במכנסיים".

זו לא מטאפורה, השתנת על עצמך. 

"לא, לא, ממש לא מטאפורה, מתי מפחד. לא הלכתי אליהם מיד, כי זה גם היה מבחינתי מאוד משפיל להגיע. אני לא נאבק, אבל אני לא פשוט אגיע. אני לא פשוט אבוא. אחד מהם הגיע אליי, מכוון עליי את הנשק, ואז התחילו ללכת איתי. באותו הרגע עברה לי המחשבה של 'פאק, אף אחד לא רואה אותי. לאף אחד אין מושג שאני נחטף עכשיו', כמו רון ארד, שאוקיי, הם חטפו אותי, ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלי".

בדרך לעזה, לשבי, ונקרט מבין. בראש רצו לו התמונות של גלעד שליט ורון ארד. הוא מכין את עצמו לנורא מכול, לפחות לחמש שנים בשבי, והדבר הראשון שהוא עושה - הוא לוודא שיידעו שהוא נחטף לעזה חי. "יש מצלמה בשער של רעים", הוא מספר. "אז פשוט הסתובבתי ב-90 מעלות למצלמה, והלכתי בצעדי רדיפה כדי שיראו. אמרתי, טוב, מתישהו כשיוציאו את החומרים מפה, יראו שנחטפתי חי".

"הם הושיבו אותי על הרצפה, קשרו לי את הרגליים גם, ואז את הרגליים לידיים. ממש לקחו את הרגליים שלי, שמו על הטנדר והרימו אותי והתחלנו לנסוע. בתוך 10 דקות, קצת פחות, כבר ראיתי את הגדר פרוצה לגמרי, גבוהה, ראיתי אותי עובר פנימה, והבנתי שזהו. פה כבר לא יצילו אותי".

"באיזשהו שלב אתה מגיע קצת יותר לאזורים מאוכלסים, שיש הרבה אנשים, אתה מתחיל לראות מלא אנשים מעליך, ולבנים, מוטות ולומים, וכל מה שאפשר להכות איתו, וילדים על הכתפיים, ילדים בני שלוש על הכתפיים של אבא שלהם מרביצים לך".

מה אתה מרגיש באותו הרגע?

"אתה מרגיש מאוד מושפל. יהודי, ישראלי, בתחתונים, על טראק בלב עזה. יש מאות אזרחים. חוסר הגנה וחוסר ביטחון מוחלט. אתה מבין שיכול לקרות הכול. אני זוכר שהיו מלא טלפונים עליי. מלא, מלא מלא מלא טלפונים מצלמים, אז המשכתי עם המחשבה שאני חייב להסתכל לכל העדשות, שיהיו כמה שיותר פריימים שלי, כי בסוף פריים אחד יתפרסם. אחד ייצא החוצה ואז יידעו שנחטפתי חי. מהרגע שנכנסתי לעזה ועד הרגע שירדתי אל מתחת לאדמה, זה 20 דקות בערך".

אתה זוכר שלב-שלב, הכול, לפי דקות.

"כן, אמרתי שכשאני אחזור הביתה, אני רוצה לדעת את הכול. אני אספר למי שצריך לדעת, אני רוצה לדעת את הכול. לא הייתי מוכן שזה ייטמע בי ויהיה שם עמוק בפנים, ומתישהו יוכל לתקוף. ממש השתדלתי לשחזר המון. מורידים אותי מהטנדר, באיזשהו מין האנגר כזה, ויש בו בור עמוק. השכיבו אותי על הבטן, קשרו את הידיים והרגליים אל מאחורי הגב, זאת התמונה המפורסמת שלי שכולם ראו. ואז אני מסובב את הראש לצד השני, וראיתי פיר של מנהרה. אז אתה מבין שיורדים למטה. התחלתי ללכת, ועכשיו אני אומר, אוקיי, אני מתחת לאדמה".

עברית במנהרה 

עד אותו הרגע ונקרט בטוח שנחטף לבד, החטוף היחיד מ-7.10. ואז הדלת נפתחה. בהתחלה הוא שמע רק תאילנדית, ופתאום שמע קול שהוא לא ישכח לעולם: "אני קולט שאלו ארבעה תאילנדים, ושיש שם עוד מישהו עם כיסוי עיניים, עם הירוק של חמאס על העיניים. ופתאום השיבו אותי ואת הבחור הזה אחד ליד השני, עד שנודע לי שזה ליאם אור הישראלי".

"פתאום עוברים שניים במנהרה ופשוט גומרים אותך במכות עם כל מה שהם יכולים. דופקים את הקנה על הרגליים, פיצוצים לפנים ובעיטות לכל מקום... בכל אגרוף אתה מאבד הכרה, והשני מעיר אותך. בשלישי אתה מאבד הכרה, והרביעי מעיר אותך, בחמישי אתה מאבד הכרה, והשישי מעיר אותך".

"ישנים על חול. אני וליאם התכסנו בניילון עד היום ה-50 בערך. מדי פעם נכבה האור מתחת לאדמה. כשנכבה האור מתחת לאדמה זה חושך טוטלי, מפחיד מאוד. אתה אוכל מאוד מעט בהתחלה. רוב הזמן אוכל מאוד מעט. בבוקר שלושה תמרים, בערב איזו חצי פיתה. יש לך חצי ליטר מים לשני אנשים לכל היום, ל-24 שעות, לאט-לאט זה טיפה יותר עלה כי התאילנדים בחרו לדבר, אמרו 'אנחנו מבקשים עוד אוכל' ואני הייתי במוד הישרדותי של שבי, אמרתי שזה המצב, זה האוכל שלי, ועם זה אני מתמודד. לא הייתי מוכן להוריד את עצמי. לא הייתי מוכן להגיד להם - 'זה לא מספיק', לא רוצה לראות להם את החולשה".

כמו הדמות הראשית בסרט, עומר בלתי שביר. הוא יכול להסתדר עם חצי פיתה ביום, יכול לחטוף מכות רצח עד אובדן הכרה ולא להרגיש את הכאב, אבל יש דבר אחד שהוא לא היה מוכן לקבל - שישפילו אותו. והוא פשוט הסתכל למחבלים בעיניים. תמיד.

"לא משנה כמה ימים שנכנסים לך ארבעה אנשים עם נשק לחדר עם אוכל, ויושבים מולך עם נשק, לראות שאתה אוכל, ועדיין: 'בוקר טוב, מה שלומכם? איך ישנתם?'. אני אמרתי שאני לא מוכן להשפלה הזו, לא הייתי מוכן להיות מושפל. אני מסתכל בגובה העיניים, לא פחדתי מהם, אז אמרתי שאני עומד על זה לחלוטין, אמרתי שזה שבי, זה מה שציפיתי שהולך להיות. חטפו אותי, אמרתי שאני חוזר הביתה ואני חוזר בטוב. אתם רוצים להרביץ לי, תרביצו לי. אתם רוצים לקלל אותי, תקללו, אתם רוצים שלא להאכיל אותי, אל תאכילו אותי, הכול בסדר. אני מצפה לזה ואני מחכה שזה יגיע".

המגעים לעסקה, השחרור של ליאם והמעבר לצינוק 

אחרי 50 ימים, המחבלים מודיעים לליאם ולעומר: יש עסקה ואתם הולכים הביתה, כולם, ארבעה תאילנדים, ליאם וגם עומר. הוא משחזר: "פתאום נכנסו עם סיר ענק של אורז ואמרו 'תאכלו, תאכלו כמה שאתם רוצים. הולכים הביתה, תאכלו, תאכלו, יאללה, חוגגים. נגמרה המלחמה, תאכלו, תאכלו. בהמשך היום הגיעו לצלם אותנו, ממש סרטון של סוף, של 'תגידו שהתייחסו אליכם יפה, תגידו שהיה לכם כל הזמן אור ואוכל', מה שהם דורשים ממך להגיד, את כל סילופי האמת".

"אז נראה שבאמת הולכים הביתה. ואז הם נכנסו עם שתי פחיות פול, הביאו לנו, ואמרו (לליאם) 'אתה הולך הביתה היום'. אני מסתכל, 'ואני?'. הוא אומר לי 'אתה מחר-מוחרתיים'. ואז הוא יצא, ונסגרה דלת. ליאם היה נקודת האור שלי בכל 53 הימים הראשונים". 

המחר-מוחרתיים שהבטיחו המחבלים לעומר נמשך 452 ימים. בזמן שליאם כבר בבית, עומר נשאר לבד. ואם זה לא מספיק, אחד מבכירי חמאס מגיע למנהרה שלו והוא צריך לפנות את החדר ולעבור לצינוק - חדר של מטר על מטר שבתוכו המחבלים חופרים לו בור לצרכים.

"לא הבנתי ממש למה חופרים בור, בהתחלה אמרתי 'מה, זה בשבילי?'. הם צחקו ואני הייתי בטוח שזהו, קוברים אותי מתחת לאדמה. ואז ראיתי שמעבירים שם רשת חשמל, אז אתה מבין שלשם מעבירים אותי, כנראה אני הולך לחיות פה. הרבה יותר גרוע מצינוק. אני מסתכל על זה ואתה אומר שאתה לא מאמין. התחננתי בפניהם שלא יעבירו אותי לשם. ואז אני סוגר את הדלת ואתה אומר שזהו, אתה פה בינתיים. אז זה היה רגע מאוד קשה, כי זה עבר ממשהו שהוא תת-אנושי למשהו שהוא... אני לא חושב שיש מילה לתאר את זה".

יום ההולדת בשבי, זכרת את התאריך? ידעת שזה יום ההולדת שלך?

"ראיתי תאריכים. קיבלתי מכות באותו היום, זו הייתה מתנת יום ההולדת שלי, זה היום שקיבלתי בו לום לראש. נפתחה הדלת והמחבל העיר אותי באמוק מוחלט ואגרסיות מטורפות. הוא השפיל אותי, הכה אותי, הגיע עם מוט ברזל. עמדתי על זה שמולם אני לא מראה חולשה. אז גם כשהוא עושה את זה, אני מסתכל לו בעיניים. ואחרי שהוא יצא אמרתי לעצמי, 'זה יום ההולדת שלי'. התפרקתי לגמרי והחלטתי לברך את עצמי ליום ההולדת דווקא ברגע הזה. אמרתי, 'אוקיי, זה הדבר הכי נמוך שחוויתי בחיים שלי', אבל אמרתי, זה הרגע שאני רוצה לברך את עצמי. אז תוך כדי שאני מתפרק לגמרי..." 

אתה בוכה?

"בטח, המון. בירכתי את עצמי קודם כול לעבור את זה ולהצליח את זה. כשאיחלתי לעצמי ליום ההולדת הבא, אפילו לא איחלתי לעצמי להיות בבית, זה היה פשוט 'לא לקבל מכות'. זה היה כזה דבר קטן של מה שאיחלתי לעצמי ליום הולדת 24, שזה יום ההולדת הקרוב שלי". 

בכל הזמן הזה, ונקרט מנותק מהתקשורת. הוא לא יודע כלום על מה שקורה בחוץ, אפילו לא שומע קולות מלחמה. אבל כשעסקה מתפוצצת או כשצה"ל מחסל את אחד מבכירי חמאס, הוא מרגיש זאת על גופו. "כל עסקה שנופלת... זה מעלה בהם המון תסכול, וזעם וכעס... זו רק אחת הסיבות, שלא נדבר על מתישהו כשמחסלים את אבא שלהם, את המשפחות שלהם, מחסלים להם בכירים. אתה מרגיש את זה. אתה יודע בדיוק מה קורה".

ואז מה קורה?

"השפלות".

197 יום לבד

מה הם עושים?

"הכו אותי באותה התקופה. ירקו עליי. הייתי מאוד חלש פיזית אז תיזזו אותי קצת. השפלות. 'תעשה עכשיו 200-150 שכיבות סמיכה', אחרי זה אומרים לך לעשות 100 סקווטים, ותוך כדי, זה זורק עליך בלוק של גבינה לתוך הפרצוף, ואז יורק עליך, ודברים בסגנון הזה. היו לפעמים באים עם ריסוס למזיקים. אומרים לך ללכת לסוף החדר, להשפריץ עליך לפנים, לגוף, על הכלים שלך, על מברשת השיניים".

מה היה הכי משפיל?

"האמת, זה אולי מהדברים הכי קטנים מכל מה שהיה. המחבל עומד מאחורי המסדרון, ואומר לי 'תסתובב'. הוא נכנס, מניח אוכל, ואמר לי 'תסתובב' עוד פעם. אז אני מסתובב, אני רואה פיתות. הן פשוט מונחות על הרצפה המטונפת, על ניילון מלא בחול ובפטריות, מטונף, ועליו איזה חצי בלוק גבינה שיש לו איזו פטריה ענקית בקצה. ואתה אומר שהמינימום אנושיות זה להביא לי אוכל כמו שצריך. זה ספציפית אותי הכי היה משפיל".

כמה זמן אתה לבד ואיך אתה מחזיק את עצמך בכל זאת?

"הייתי לבד מהיום ה-53 עד היום ה-250 בדיוק, זה 197 יום. מילאתי את היום בדברים שמסבים לי טוב. חשבתי על דברים מסוימים באופן קבוע. הייתי מדבר בקול שעתיים ביום. לא יודע, שקט יכול ממש לשגע, ושקט, שקט מתחת לאדמה, מאוד. אז דיברתי בקול, לעצמי. מה שאתה חושב, תדבר. זה מאוד עזר לי".

245 ימים שאתה לא יודע כלום על מה שקורה בחוץ

"כן, 250. לא חשפו אותנו לתקשורת בכלל. אני לא יודע כמה חטופים יש בשלב הזה. אני מבין שיש עוד".

אתה יודע אם קים חיה או לא חיה?

"לא, את זה גיליתי רק בארץ".

קים הייתה החברה הכי טובה של ונקרט. מגיל 14 הם עשו הכול ביחד, ובאותו הלילה גם הגיעו ביחד למסיבה. רק כשחזר הביתה הבין שקים נרצחה, וכשהתיישב מול קברה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתפרק מאז שחזר הביתה. "אני וקים הכרנו כבר בכיתה ז'" הוא מספר. "חברה מאוד-מאוד קרובה שלי, וקים, תמיד אמרתי לה שהיא פיה כזאת. יש בה משהו מגניב מאוד, שאתה מיד נעטף בו. עכשיו היא המלאך. שם למעלה. מתגעגע מאוד, מאוד. עכשיו חזרתי וכולם פה, וקים לא. זה קשה".

כ-200 ימים שעומר היה לבד מתחת לאדמה, וכבר לא חשב שיראה אור יום עד שיחזור הביתה, ובטח שלא חטופים ישראלים. ואז הדלת נפתחת ונכנסים שלושה: טל שוהם, אביתר דוד, וגיא גלבוע-דלאל.

"פתאום נפתחת הדלת בבהלה, טורקים את הדלת פנימה, ואז הם נכנסו, וגיא בנונשלנט, 'מה קורה אחי? אני גיא', כולו חמוד כזה, ישר עושה היכרות. ואז הסתכלתי עליהם, ומה שאני זוכר זה את התגובה הראשונה שלי שהייתה, 'יואו, אני לא מאמין שיש פה אנשים'. אני זוכר שממש הסתכלתי עליהם, 'אני חייב להגיד לכם משהו מוזר, אבל... אני צריך חיבוק, אני חייב מגע, אני חייב שמישהו ייגע בי'. ואז ישר הם אמרו 'מה, ברור', והתחבקנו. ואז קודם כל, לא הפסקתי לדבר איזה שלושה שבועות, באמת. זו תמיד הבדיחה שלנו, שלא הפסקתי לדבר שלושה שבועות".

"הם היו חשופים לתקשורת כמה חודשים, אז היה להם המון מידע להביא לי. ב-13 ביוני זו הפעם הראשונה שאני שמעתי את המספר 240 - 240 חטופים. פעם ראשונה ששמעתי כמה מחבלים נכנסו. על אילו מעשים נעשו שם באותו היום. אני עד היום לא מבין אותם, פעם ראשונה שנחשפתי אליהם".

אחראי החלוקה, רס"ר הניקיון ומורה הדרך

פתאום אתם ארבעה אנשים, מה זה אומר על האוכל?

"פעם ב-24 שעות הביאו לנו מים, מים ליומיים, ואוכל ל-24 שעות. על הארוחה הראשונה שקיבלנו, מיד בארוחה הראשונה, נכנס מגש של איזשהו תבשיל עדשים שלהם. והם אמרו לי, 'תקשיב, אנחנו חולקים אוכל, בסדר?' וניסיתי להבין למה. הם הסבירו לי שהם היו ממש ממש מורעבים לתקופה מאוד ארוכה. ברמת הפיתה פעם ב-24 שעות, אבל לא פיתה אמיתית, פיתות סאז', מאוד מאוד מאוד דקות. לאט לאט כשהתחילו קצת לקבל יותר אוכל, אז מתחילים הריבים, כולם רוצים כמה שיותר, הגוף צריך. והם היו רבים הרבה, וחזק".

"ואז הגיעו לנקודה שצריך לחלק אוכל וצריך לחלק הכול בדיוק, שווה בשווה, כמה שיותר. כי יש כל כך הרבה סולידריות ואחדות שם בשבי, והדבר היחיד שאפשר באמת ליצור איזשהו חיכוך לגביו זה אוכל כשאתה רעב. גיא הוא אחראי החילוקים, זה היה התפקיד שלו. אז מיד כשמגיע אוכל ורוצים לאכול, אנחנו מעבירים אליו את הדברים - קח את הצלחות, תעשה מה שאתה יודע ואיך שאתה רוצה".

מה היה התפקיד של אביתר?

"אביה היה רס"ר ניקיון. הוא היה דואג שהדברים יישמרו כמו שצריך כל הזמן. 'שימו לב, אם עולים על המזרונים, תנקו את הרגליים טוב לפני זה'. אם הוא רואה איזה משהו על הרצפה שלא צריך להיות, מגבון שליד השירותים לא בתוך השירותים, מעיר מיד 'למה זה ככה, למה זה ככה, בוא נראה שזה מסודר. את הניילונים תמתחו כל הזמן'. הוא היה הרס"ר בחדר. ממש ככה".

וטל?

"טל הוא מורה הדרך. הוא אדם מאוד-מאוד מיוחד. יש לו הסתכלות מאוד מאוד מאוד מעניינת. הוא יודע המון. יש לו ידע נרחב מאוד על המון-המון תחומים אז למדנו ממנו המון. הוא בוגר מאתנו. טל בן 40. היה לו המון מה לתת לנו. המון כלים. היה לנו ברור שאנחנו עוברים את הדבר הזה ביחד. היה לנו משהו מאוד-מאוד מיוחד לארבעתנו בחדר. עוברים את זה ביחד".

בשלב הזה עומר, טל, אביתר וגיא לא יודעים מה קורה בחוץ. הם לא מבינים כמה צה"ל קרוב אליהם עד שהמחבלים נכנסים לעשות שינוי בחדר שלהם במנהרה - וממלכדים אותו. "יום אחד נכנס מישהו", עומר משחזר. "הוא אמר לנו להסתובב. ודווקא אז התחיל לעשות פסוקים מהקוראן. התחיל להתפלל ממש. אז הוא ממש אמר: 'אתם יודעים מה אני עושה עכשיו? אני מתקין פה פצצה'. הוא אמר 'אם מישהו ינסה לבוא ולהוציא אתכם מפה, אז כולנו נמות'. הוא גם התחיל להגיד לנו, 'אתם תלכו לגיהינום'. אנחנו הולכים לגן עדן. לא אכפת למות".

זה כמעט לא נתפס, אבל ברגע שמודיעים לו שהוא הולך הביתה, ונקרט לא חשב על עצמו ולא קפץ משמחה. הוא חשב על גיא ואביתר שנשארו מאחור, בדומה למה שקרה לו כשנפרד מליאם. "זה היה מאוד קשה", הוא נזכר. "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם כי אני יודע מה קורה להם. אני לא חושב שאחים שלי זו מילה שמספיקה כדי לתאר את הקשר שלנו. יש לי צורך בהם כרגע".

"לדעת שאני פה, ושוב, אני חי את החופש שלי כרגע, אני חי את החיים שלי חזרה, אני בבית עכשיו. זה מטורף לגמרי. אבל אני יודע מה זה לראות בן אדם יוצא מהדלת, ולהבין שאתה נשאר. וכואב לי שהם חווים את זה עכשיו. אני לא מצליח ליישב את זה בתוכי. אין רגע שאני לא חושב עליהם, אין רגע שאני לא מקווה שהם באמת בסדר שם".

הם פוחדים למות שם?

"אני חושב שפחד למות זה משהו שקצת ירד מהשלב שהם ירדו למטה. קצת נעלם".

זה יותר "להיות רון ארד"?

"זהו, זה נראה לי יותר הפחד. הפחד הגדול והממשי בשלבים האלה כבר, זה פשוט להיות ולהיות ולהיות ולהיות שם. פשוט פחד מהזנחה. זה הדבר הכי מפחיד. אני חושב שיותר מבעית אפילו מהפחד מהמוות. פשוט איזושהי מחשבה כזאת שיכול להיות שאתה הולך להיות פה 20 שנה. 15 שנה".

הרגשת שנטשו אותך?

"כן".

שהמדינה נטשה אותך? 

"הרגשתי שאני לא בראש סדר העדיפויות. במיוחד במיוחד במיוחד ממקבלי ההחלטות שתחתם זה קרה, כל המחדל הזה. לא היה נראה לי הגיוני שהם לא... הדבר הראשון שהם עושים זה להחזיר אותי, שזה לא הדבר היחיד שהם מחפשים לעשות".

רק כשחזר הביתה, ונקרט הבין שבניגוד למה שחשב בשבי, אף אחד לא ויתר עליו. "ידעתי שיש הפגנות, והיה לי ברור שהעם לא מוותר עלינו ושאם זה היה תלוי בעם כבר מזמן הייתי בבית. אבל ממש לא תיארתי שזה יגיע לממדים שזה הגיע. באמת, זה מדהים בעיניי. גם מקבלי ההחלטות נקטו פעולות בשביל להחזיר אותנו הביתה".

אולי חוזרים ללחימה בקרוב, אתה רוצה להגיד משהו?

"אני יודע מה קורה בפנים, כשנופלת עסקה. השפלות מפה ועד הודעה החדשה, אתה יכול להגיע לאלימות פיזית, הפחתות באוכל, התעמרות. אתה יכול להגיע לדברים מאוד-מאוד קשים כי נפלה עסקה. מבעיתה אותי המחשבה שיש עוד חטופים בפנים. אני מדבר על אביה וגיא, שהם שם בפנים, ועכשיו תיפול עסקה ותחזור הלחימה - זה יכול להיות איום ונורא עבור מי שנמצא שם בפנים. איום ונורא".

יום היציאה מהשבי

הוא מספר על היום שבו עבורו הסיוט נגמר. "וואו, מתחילים להתארגן אבל לא ישנתי דקה. מתחילים להוביל אותנו החוצה. אחרי שפתחו את דלת ההדף האחרונה, אתה בדרך לפיר שמוציא אותך ואתה מתחיל לשמוע את הבחוץ. עוצרים אותנו רגע, עמדנו שם, מחזיקים ידיים בעיניים מכוסות. אני חושב שאו עומר או אלי-ה התחילו לזמר את שיר למעלות. ומצאנו את עצמנו, בעצם שלושתנו, שרים את שיר למעלות, בווליום גבוה, מהלב, אמיתי".

"אני ממש זוכר את הידיים שלנו רועדות, אנחנו מתרגשים בטירוף. רגע של ניצחון, כי הם עומדים לידנו ואנחנו פשוט בשלנו, מבינים שהולכים הביתה, שרים את 'שיר למעלות'. מה שנקרא, ביקשנו את עזרנו, ועזרנו הגיע. התרגשות בלתי רגילה שעוברת לנו בגוף. הורידו לנו את הכיסוי, אז אתה מבין שזהו. זה באמת, באמת באמת קורה".

"פתאום הבמה מולך. ברגע שראיתי את הצלב האדום, זו הייתה ההקלה הכי גדולה שיש, אתה מבין שזהו, זה באמת קורה. התחיל הטקס הזה, כמו שהם מכנים את זה 'חפלה של חזרה לבית'. מסיבת חזרה הביתה, ככה הם מכנים את השיגעון הזה".

בפעם הראשונה עומר סיפר מה תפס לו את העיניים במעמד ההזוי על הבמה - לא ההמון העזתי או הצלב האדום, אלא רכב אחד שעמד שם. "עליתי לבמה, ואני רואה ואן מולי, עם דלת פתוחה. ואז אני אומר, 'זה גיא?', אני אומר לעצמי שזה לא הגיוני, זה לא גיא, זה לא גיא, זה לא גיא. ואז פתאום אני רואה את אביה מוריד את הראש עם חיוך קטן, עושה לי שלום. ואז באותו הרגע אני קולט שזה גיא. נפתחו לי העיניים וואו, וואו, וואו".

"הגבתי לזה מיד, בשוק מוחלט. למרות הרגע הקשה מאוד בשבילם, את החיוך הקטן הזה שהם שלחו לי לפני שאני חוזר הביתה, זה הדבר הכי מרגש שקרה לי בטקס הזה, יותר מלהיכנס לרכב של הצלב האדום, ויש עוד דבר אחד שהתעלה על זה... החיוך הקטן הזה באותו יום זה, החיבוק של אימא ואבא והחיבוק של רן ומיה".

ראית את הסרטון שלהם מתוך הרכב? כמה מזה אמיתי, וכמה זיהית שזה...  

"ראיתי. אני חושב שהרבה דברים שם אמרו להם להגיד. ראיתי בעיניים שלהם שזה רגע מאוד מאוד קשה בשבילם. זה משהו שגם נפשית זה... זה עלול למוטט".

עומר מספר למה חיכה ביום השחרור מבית החולים: "למיטה שלי. פשוט למיטה שלי. מחכה לרגע שמחר שכבר נהיה אחרי כל הטררם, לשבת בסלון, לשתות קפה, לראות איזו סדרה".

מוזיקה הייתה חסרה?

"וואי מוזיקה זה הדבר שהכי היה חסר. באמת באמת, הכי היה חסר".

אתה בבית, אבל אני שומע מחטופים שחזרו שזה כמו רכבת הרים מטורפת, של רגע אחד שאתה בהתפרצות רגשות של שמחה, וברגע השני אתה יכול להתפרק.

"אני יכול להגיד שאני ממש מאושר, אבל עם זאת אני יכול להגיד שאני מאוד מחכה להתפרקות, ומצפה לה אפילו, כי אני רואה אותה כמשהו בריא גם. לרגע הזה שאתה מוציא, מוציא ממך את כל השבי, באמת-באמת".

זה עוד לא הגיע.

"עוד לא. אני רציתי ליזום את זה, זה מה שהייתי עושה בשבי, יוזם התפרקויות, כי זה נחוץ ובריא. אבל מרגיש לי שעכשיו דווקא עדיף שכל דבר יהיה בזמנו".

ידעת שיש בך כאלה כוחות? או שהכרת עומר אחר, שלא ידעת שקיים בתוכך לפני השבי?

"תמיד ידעתי שיש בי חוסן וחוזק לדברים, אבל ללא ספק הפתעתי גם את עצמי מאוד, וללא ספק יצאתי בן אדם מאוד שונה מהשבי, מאוד".

יצר נקמה קיים?

"לא".

כלום?

"לא מתעסק בהם בכלל. אין לי עניין בזה, זה לא ימלא בי שום דבר. וזה משפט שטל גם היה אומר לנו הרבה, ש'אל תשכח שבסוף הוא יישאר ברוע הזה, בתת-אנושיות שהוא מביא איתו. לא רק הוא, כולם. ואנחנו נחזור לחיות את החיים שלנו. וזה יהיה הניצחון'. מבחינתי שהוא יראה אותי, לא יודע איפה, חוגג את החיים שלי. מבחינתי זה הניצחון. אני לא צריך שיהיה לו רע. זה לא, לא מעניין אותי. העיקר שעשיתי את זה".

לכל אורך השיחה, יותר מחמש שעות, האימא הגיבורה של עומר, ניבה, יושבת ומקשיבה. היא זאת שנלחמה עליו ולא ויתרה, והיא שומעת עכשיו בפעם הראשונה על האלימות שחווה וההשפלות. היא ממשיכה להיות חזקה בשבילו - עד שמגיע הרגע שבו הוא מדבר על החלום שלו.

"יש חלום אחד, הכי גדול שחזרתי איתו, בכנות. קודם כול אני רוצה להיות אבא, להקים משפחה. באמת, זה במקום הראשון כרגע. אני חזרתי וקיבלתי את החופש שלי וקיבלתי את החיים שלי שזה הכי מדהים שיש, אבל נשארו שם אנשים שעדיין שם, וכמו שהבטחתי להם באותו הרגע, להתחיל את המלחמה. כמה שיותר מהר, להתחיל את המאבק. אמרתי להם: אני לא הולך לנוח רגע עד שאתם חוזרים".