את יום שישי ה-6.10 בילה יואב אביטל בבריכה בניר עוז. הוא נהנה מהמים הנעימים ומחברתו של אריאל ביבס, החבר שגדל איתו מבית התינוקות. כשנפרדו בסוף הרחצה בבריכה, לא ידעו שזו הפרידה האחרונה שלהם, של שני ילדים בני 4. בסוף השבוע יואב התבשר סופית שאריאל, שנרצח בידי חמאס, איננו – ילד בן 5 שצריך להתמודד עם בשורה שגם מבוגרים מתקשים לעכל.
"אבל אני מתגעגע אליו, אני יכול לראות אותו עוד פעם אחת לפחות?", הוא שאל את אימו ימית בשבוע שעבר, כשהחלה להסביר לו שהפעם זה סופי. "הייתי צריכה להסביר לו שמי שמת לא יכול לחזור לחיים", סיפרה. בהמשך הגיע יואב לעוד תובנות. "אם הוא מגיע בארון, זה אומר שהוא עומד בתוכו, אז זה אומר שהוא עוד חי", אמר יואב. "אם אריאל הוא חלל, זה אומר שהוא טס בחלל. הוא לא יכול למות".
יואב עשה עם עצמו חשבונות נפש: "רבנו. לא הייתי צריך לריב איתו אם הייתי יודע". חודש וחצי לפני שהסוף היה ברור וחד, ימית כבר החלה להכין את יואב לתהליך הפרידה. יואב בכה. "כואב לי בלב, כבד לי, אני לא מפסיק לחשוב עליו", הוא שיתף.
במשך כל התקופה מאז החטיפה ועד השבועות האחרונים, הוא לא הפסיק להאמין שיחזור. הוא סיפר על הגעגועים וביקש לצייר לו ציורים. "אני רוצה לצייר לך את באטמן וכל הגיבורים שעפים כדי שיהיה לך חשק לעוף מעל עזה וללחום ברעים עם חץ וקשת", אמר לאריאל דרך אימו. "ואז תבוא אלינו בחזרה ותהיה איתנו בגן. אני מקווה שיקנו לך ממתקים וגלימה. אני מתגעגע אליך".
גם איתמר מורג-שלו בן ה-5 לא הפסיק בימים האחרונים לשאול את אימא שלו זיו אם חברו אריאל באמת איננו. "איך יודעים בוודאות?", הוא שאל. "זו בטוח טעות". היא הסבירה לו שיש רופאים שזה תפקידם והם בדקו. איתמר כיסה את ראשו בשמיכה. הוא היה עצוב ודיבר על הגעגועים שלו לאריאל.
חבריו של אריאל לגן מתמודדים כבר יותר מ-500 ימים עם מציאות קשה. הם מלווים מתחילת הדרך על ידי עובדים סוציאליים. מאז 7 באוקטובר התמודדו עם יותר מדי בשורות קשות שההורים ואנשי המקצוע מנסים לתווך להם, בזמן שהם עוד מנסים לתווך אותן לעצמם.