גם שנה אחרי, הכאב לא דהה והצלקות לא הגלידו - אבל אור מעתוק חוזר להילחם. זה היה אחד הסיפורים הבלתי-נשכחים: רב-סרן אור מעתוק מגבעתי הוקפץ מהבית, זינק לתוך נגמ"ש ודהר לבדו לכפר עזה להילחם בגבורה במאות מחבלים שפלשו לקיבוץ.
זמן קצר אחרי שנפגש עם חדשות 12 לראיון ביום ה-16 למלחמה, אור נכנס להילחם ברצועה ונפצע אנושות. ארבעה ימים היה מורדם ומונשם, ורק יעלי, הבת הקטנה שלו - הצליחה עם הקלטה אוהבת לגרום לו להתעורר. "המיטה כמעט התקפלה לשניים מהקימה שלי", הוא סיפר. "הידיים והרגליים התחילו לזוז, הרופאים תפסו אותי שלא אקרע את החוטים. פשוט התעוררתי ונשארתי עירני".
במשך שמונה חודשים ארוכים ומתישים שהה בבית החולים השיקומי עדי נגב, נחלת ערן. רגע אחד בתוך שמונת החודשים הללו, עם יעלי, בתו - שבר אותו. הוא סיפר: "בפעם הראשונה שהיא באה לבקר אותי היא לא הבינה מה היא רואה מולה - אבא על כיסא גלגלים עם שמיכות. באתי באינסטינקט הראשון להרים אותה, ומיד הבנתי שזה לא יקרה. זה היה אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי בבית החולים, זה ריסק אותי. אמרתי לעצמי - מפה, אנחנו רק מטפסים קדימה".
אור החל באימונים פיזיים, אך רק מאוחר יותר הבין - ההתמודדות הנפשית קשה עוד יותר. הוא שיתף: "היו לי המון מצבי שבירה. אשתי הודיה הייתה קמה בשלוש בבוקר ורואה אותי ער. אמרתי שהיו לי כאבים, אבל בעצם נזכרתי בדברים מ-7.10 בכפר עזה - ועד לתוך עזה. זאת התמודדות שלא נגמרה - היא נמצאת, קיימת, ואנחנו עובדים עליה".
הצוות הרפואי נדהם מקצב השיפור במצבו. למרות הפציעה הקשה, אור הצליח להשתקם במהירות שיא תוך פחות משנה. "זו הייתה מטרת-העל - לסיים את השיקום ולחזור לתפקיד שהייתי אמור להתחיל ב-8 באוקטובר", סיפר אור.
ד"ר שילה קרמר, מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בעדי נגב, נחלת ערן, אמר לחדשות 12: "ביום הראשון שהוא הגיע אלינו לשיקום ואשפוז הוא אמר לי: 'המטרה שאליה אני חותר זה לחזור לשירות בקבע כמו שהייתי'. אמרתי לו: 'אתה נראה לי קצת משוגע'". לדבריו של ד"ר קרמר הצטרפה אדוה ביתן, מאמנת כושר בבית החולים השיקומי: "על היום הראשון הוא אמר 'אני רוצה לחזור לעזה'. הסתכלתי ואמרתי 'בחלומות שלך'. זו הסיבה שזה כעת נורא מרגש אותי".
במהלך הלחימה בעזה, אחת המשימות של אור וחבריו הלוחמים בגבעתי הייתה לנסות ולאתר חטופים - ודווקא במהלך השיקום, התרחש מפגש מיוחד. מאמנת הכושר, רינת, היא גם בתו של לואיס הר, שחולץ מעזה ע"י כוח צה"ל. "זה נותן לי ביטחון לראות כמה הם חזקים מנטלית ופיזית", היא אמרה. "לדעת שיש חיילים שלא רואים בעיניים והולכים לשם בשביל להילחם עבור כולנו".
רגע לפני שעזב את מחלקת השיקום בדרכו לכבוש את היעד - לחזור ליעל בתו הקטנה, לאשתו, למדים ולצה"ל - הביט אור במסע שעבר בשיקום. "קצת יש לי מועקה בלב", הוא שיתף. "זה קצת קשה - אבל זו שמחה". ד"ר צאקי זיו-נר, מנהל המרכז הרפואי לשיקום ע"ש קיילי בעדי נגב, נחלת ערן, אמר לאור ביום עזיבתו: "כשצפיתי בראיון שתמיר סטיינמן עשה איתך - דמותך נחרטה בזיכרוני. אלה היו הימים של תחילת המלחמה ואני שאבתי המון עידוד מהרוח האופטימית, מהמסירות ומהנחישות שהקרנת. הרגשתי שיש על מי לסמוך - לא דבר מובן מאליו באותם ימים".
אך לפני החזרה לצה"ל, חזר אור לקיבוץ כפר עזה. זו הפעם הראשונה מאז שנלחם שם ב-7 באוקטובר - וזהו מעגל שחייב להיסגר. אור סיפר על ההיתקלויות עם המחבלים, קרבות הירי, הנסיעה בנגמ"ש והמראות הקשים. הודיה, אשתו של אור, שהצטרפה אליו לביקור בכפר עזה, סיפרה: "זה קשוח לראות את הבובות מפוזרות בבתים, את הכדורים של הילדים ולחשוב שהם פשוט חיכו שיבואו להציל אותם - ואף אחד לא בא, חוץ מאור".
אור מיד הגיב: "כולם הגיעו, לצערי מאוחר קצת - אבל הגיעו. אני לא האחרון שצריך להרגיש אשמה, אני חלק מהמערכת. גם אם הצלתי אנשים, מספיק שאחד נהרג - אז מה זה משנה? אם הצלתי 100 ויש אחד נהרג - האחד הזה שווה ל-100. זה לא היה תרגיל שנכשלתי בו - זאת הייתה המציאות שנכשלנו בה".
כבר שנה חלפה והמצב של ישראל, כך נדמה - רק הלך והסתבך. אור יתחיל תפקיד חדש בצה"ל, והוא מתעקש לחזור ולתרום למען המדינה - כדי לנסות ולשקם את האמון בצה"ל. "עכשיו אנחנו צריכים לנסות ולחזור למסלול הנכון", הוא אמר. "חוזרים לתקן את מה שהיה".
הודיה סיפרה: "כולם שואלים אותי איך אני נותנת לו לחזור. זה לא קורה בלב שלם, אי אפשר לתת למישהו לסכן את החיים שלו בלב שלם אף פעם. אבל אני יודעת שזה מה שהוא רוצה, זה מה שעושה לו טוב - וצריכים אותו שם. אם כל אחד יגיד שהוא לא רוצה לסכן את עצמו וילך למשהו אחר שנוח לו - אז מה נעשה? הפציעה שלו לא רק פצעה אותו - היא השאירה משהו גם בי וביעלי, אבל אנחנו נהיה חזקים מזה".