יובל מרציאנו, אחותה של רב"ט נועה מרציאנו ז"ל, ויעל אשל, אחותה של סמלת רוני אשל ז"ל, התגייסו לפני חודש, כשהן נושאות על כתפיהן לא רק את משקל התרמיל, אלא משא כבד הרבה יותר.
"נועה הייתה צוחקת, נראה לי, עליי קצת, בדרך לבקו"ם. כאילו, לקחת הכול באיזי ושלא להילחץ", אמרה יובל. יעל הוסיפה בדמעות: "רוני הייתה צועקת עליי 'שקט, צעירה', הייתה צועקת עליי 'ש"צית'. 'יא ש"צית'. היא חסרה לי מאוד".
רוני ונועה שירתו כתצפיתניות בנחל עוז, ושתיהן, איש לא ידע במשך כחודש מה עלה בגורלן, עד שהתברר הנורא מכול. נועה נחטפה בחיים לעזה, שם נרצחה בבית החולים שיפא, רוני נפלה בקרב ב-7 באוקטובר וזוהתה רק חמישה שבועות אחר כך.
כמעט שנתיים וחצי הפרידו בין רוני, הבכורה, ליעל, והאוטו היה מקום לזמן אחיות. "אהבנו לנסוע יחד", סיפרה יעל. "היא הייתה חוזרת מהבסיס, והייתי מבקשת ממנה לקחת אותי ולהחזיר אותי. היא הייתה שמה שירים על פול ווליום, והיינו נוסעות. היינו אוהבות לשמוע את השיר 'בסיבוב' של טונה, היא הייתה חורשת על השיר הזה. ברמות. זה הכי רוני לנסוע על כביש מהיר עם השיר הזה. מוזר פתאום לשמוע את השיר הזה בלעדיה".
נועה הייתה רק בת שנה וחצי כשיובל נולדה, כמעט תאומות, והקטנה העריצה את אחותה הגדולה. "הכול נשאר אותו דבר. חוץ מכל התמונות והזיכרונות", תיארה יובל. "פעם אחת נועה אמרה לי, 'בואי אני אספר אותך'. אז אמרתי לה, 'כן, ברור', והיא פשוט עשתה לי פוני. אז יש לי מלא תמונות מהילדות עם פוני מכוער ותסרוקת מכוערת. ראיתי בה ממש דמות הערצה או השראה".
במשך חודשים ארוכים ליווינו את יובל ויעל, שהפכו בנסיבות טרגיות לחברות. לשתיהן סיפור דומה על תקווה שהתנפצה, על אובדן של האחות הגדולה החיילת רגע לפני שהן מתגייסות בעצמן. "הכרנו דרך האימהות שלנו. הן חברות טובות. אחרי כל מה שקרה. ואז הקשר עצמו התהדק במשלחת שהיינו לארה"ב. שתינו באותו ראש, שתינו מרגישות אותו דבר, חווינו כמעט אותו סיפור, אז אנחנו מבינות אחת את השנייה", סיפרו השתיים.
במשלחת לארה"ב של ארגון FIDF של אחים שכולים ויתומי צה"ל לא רק התקרבו וגילו כמה הן מבינות זו את זו, אלא גם גילו דבר נוסף, שהן מתגייסות באותו היום לאותו הקורס של מדריכות חי"ר. כאשר נשאלו אם מסתכלים עליהן בתור "האחיות של?", השיבו יובל ויעל בחיוב. "מרגיש לי שגם אנשים שהכירו אותי לפני רואים אותי היום בטיטל של 'אחות של נועה', ואני גאה בזה, כן? אבל פתאום צריך להיזהר, כאילו אני בן אדם שונה".
יובל ויעל הלכו לקנות ציוד לגיוס יחד, אוספות לעגלה את הדברים וחושבות איך הרגע הזה היה נראה אחרת אם האחיות הגדולות שלהן היו פה. "היא הייתה שולחת לי רשימה מסודרת", אמרה יובל. "ברור, גם הייתה מביאה לי את הדברים שלה", הוסיפה יעל.
שתי האחיות הקטנות שאיבדו את אחיותיהן הגדולות שיתפו כי לא עברה בהן המחשבה שלא להתגייס. "הרבה שאלו אותי את זה, אבל זה היה לי ברור שאתגייס", ציינה יובל. יעל המשיכה: "אני חושבת שכל אחד צריך לתת מעצמו איכשהו, לא משנה מה הוא עבר".
"נראה לי שהגיוס הזה יעשה לנו טוב", הסכימו השתיים. "זו תקופה שהרגישה קצת כמו נצח כזה, ותקופה קשה, שכל היום, את בבית ובאבל. ולא נצטרך לראות כל היום את אימא בוכה או להיזכר באיזה רגע פתאום, שזה כזה מחניק בגרון".
קצת לפני הגיוס הן מגיעות גם לכיכר. היום מקימים שם את המיצב של חמ"ל התצפיתניות. ואז מהדהד בכיכר קול מוכר, הקול של רוני, שניסתה בקור רוח להזעיק עזרה. "שמעתי את ההקלטה הזאת הרבה פעמים, זה הזוי. זה קשה", אמרה יעל.
מחר בבוקר יובל כבר בבקו"ם. בתיק, שכבר ארוז למעלה, היא בחרה לשים דבר אחד שהיה גם בתרמיל של נועה כשהתגייסה, את השעון שלה. "זה לא החפץ, אני מרגישה אותה בלב שלי, בתחושות, זה לא רק השעון הזה, גם בלי השעון אני מרגישה אותה", הבהירה אחותה הקטנה של נועה.
עדי מרציאנו, אימה של יובל, אמרה כשחשבה על הרגע שבו היא תיכנס לבית לראשונה על מדים: "וואו. נראה לי שאני לא אעמוד בזה. יהיה לי קשה, אני מודה. לכבס שוב פעם מדים, יהיה לי הכי קשה". האב אבי מרציאנו הוסיף: "זה לא קל. יש לנו ניסיון מר עם הצבא. מצד אחד אנחנו רוצים לתת לה להגשים את עצמה, מצד שני, אנחנו מפחדים עליה".
"לא היה רגע שבו חשבתי להגיד לה לא להתגייס", הודתה עדי. "אפילו כל מה שקרה לנו, אני עדיין חושבת שטוב שהיא מתגייסת. אבי קצת פחות, נראה לי". אבי התייחס לכך: "אני מצד אחד, אומר שצה"ל הוא הארגון הכי חשוב שיש לנו במדינה, כי בלי צה"ל אין לנו מדינה, אבל מצד שני, צה"ל הוא כרגע ארגון מאוד חולה. אתה לא סומך. כרגע אני לא סומך. אצל נועה שחררתי, ושחררתי הרבה, ואני מצטער על זה היום. הפעם זה הולך להיות אחרת".
בלי שהן תכננו מראש, גם אצל משפחת אשל השעון הוא הדבר היחיד של האחות הגדולה שיעל שמה בתיק בבוקר, לפני שיוצאים ללשכת הגיוס. שרון אשל, אימה של יעל, שיתפה בבוקר הגיוס של בתה הקטנה: "אני לא מתרגשת. אני עצובה. מרגיש לי לפעמים כמו עקדת יצחק. אני כל השנה מנסה לשכנע אותה לא להתגייס. אפילו אתמול אמרתי לה, 'זה עוד לא מאוחר מדי להתחרט, אל תתגייסי'".
אייל אשל, אביה של יעל, אמר: "אני לא אמרתי לה לא להתגייס. אני חושב שאלה החיים שלה. אני חושב שזה מסע שכל אחד צריך לעבור, גם מתוך כל האבל והשכול שלנו, אבל הפעם זה באפס אמון. וזו אמירה. ואני אומר את זה בצער רב, באמת".
ברחבה בתל השומר, רגע לפני שהבנות נכנסות לשרשרת החיול, כל הרגשות מתערבבים. גאווה והתרגשות לצד צער גדול וזיכרון צורב של הפעם הקודמת, כשכולם היו פה לתמונה המשפחתית שעכשיו חסרה. אבי חיבק את בתו יובל ואמר לה: "מה שלא נראה לך, הכי קטן, ישר מתקשרת אליי, אני מגיע אלייך, אוסף אותך מכל מקום".
אחרי שהתגייסו, הטוראיות יובל ויעל סיפרו לנו על החוויה. "זה שוק, זה כאפה, זה לקבל פתאום את הדבר הזה שאת יושבת פה על מדים עם נשק, וזה הזוי", סיפרה יעל. יובל ציינה כי "לאט לאט אנחנו מתרגלות, כזה, נראה לי, למערכת, למסגרת הזאת". השתיים הסכימו שהעובדה שהן עוברות את הטירונות יחד עוזרת להן מאוד. "אנחנו עוברות אחת ליד השנייה, וכאילו, במבט, ואנחנו מבינות אחת את השנייה. בלי אפילו לדבר, רק להסתכל אחת על השנייה, ומבינות", הן שיתפו.
עכשיו טוראית יעל אשל וטוראית יובל מרציאנו מתחילות את המסע הצבאי שלהן. במסע הזה הן סוחבות על הגב את זכר האחיות שהופקרו, את תחושת ההחמצה האדירה ואת האחריות שבמשמרת שלהן צריך לבוא התיקון. "אני מקווה שרוני גאה בי ושהיא רואה אותי", אמרה יעל. יובל סיכמה: "נראה לי שנועה גאה בי. אחרי מה שעברתי, אני אישית מאמינה שהיא כל הזמן רואה אותי וכל הזמן איתי, כל ריצה שעשיתי, כל עמידה בזמנים, נראה לי היא רואה, ואני מקווה שהיא גאה".