הן ניסו הכל. במשך חודשים ארוכים הדהדו קולותיהן בוועדות הכנסת, בהפגנות ההמוניות ועל גבול עזה. זעקותיהן של אימהות החטופים נישאו מעל כל במה אפשרית, אך בניהן ובנותיהן עדיין בשבי. עכשיו, במהלך שמסמן שינוי אסטרטגי במאבקן, הן בוחרות בנשק חדש - שתיקה רועמת.
בשבועות האחרונים, קבוצה שכינתה עצמה "משמרת 101" מובילה מחאה שקטה ורבת-עוצמה מול מוסדות השלטון. שלוש פעמים בשבוע, עטויות לבן, הן מתכנסות בדממה מול משכן הנשיא, בין כותלי הכנסת ומול משרד ראש הממשלה. השתיקה נשברת רק בשירה חרישית, מפלחת לב. "איזה שוטר יכול לעמוד מול השירה 'בואי אימא' של אימהות של חטופים? זו תפילה שקטה, כואבת, באמת מתוך הנשמה והלב", אומרת ניבה ונקרט, אימו של עומר בן ה-23.
"מעל שנה ומשהו אנחנו צועקים. גם לזה לא הקשיבו. נותר לנו לשבת בשקט", היא מוסיפה. קולה רועד כשהיא מספרת על בנה, השבוי בידי חמאס כבר 424 ימים. "זה הרבה יותר קשה. להיות מאופק, להיות בשקט. מאחורי עומר נסגרה דלת הברזל והוא למעשה נכון ליום ה-54 נשאר לבד, ומאז אין לי שום דבר. אין לי מושג מה קורה איתו. ואני פשוט כל הזמן, כל הזמן מסתכלת על תמונות, סרטונים, ורואה את החוסן שלו".
המחאה השקטה, המתנהלת בהשראת מאבקו הלא-אלים של מהטמה גנדי לשחרור הודו, מתוכננת בקפידה. מיקומי ההפגנות מופצים בקבוצות הוואטסאפ ברגע האחרון, במטרה למנוע חסימה משטרתית. מאז תחילת המחאה, רק פעם אחת, מול ביתו של השר ברקת, כמעט הופעל כוח כדי לפזר את המפגינות.
"העוצמה של הזעקה השקטה יש לה השפעה עמוקה, וראינו זאת ברחבי העולם, אני לא מבינה איך אנחנו יכולים להיות במקום אחר או לעסוק במשהו אחר"
רייצ'ל גולדברג-פולין
אל המחאה מצטרפות גם חטופות ששוחררו מהשבי ואימהות שמאבקן האישי הסתיים. גבריאלה ליימברג, ששוחררה מהשבי אחרי 53 ימים, מגיעה באופן קבוע. "הלב שלי יחד איתם כל הזמן", היא אומרת. לצידה, סימונה שטיינברכר, אמה של דורון בת ה-31 שעודנה בשבי, מוסיפה: "דורון חזקה. אני בטוחה שהיא מתמודדת שם. רק עסקה תחזיר את כולם, כדי שלא נקבל 101 גופות בשקית".
רייצ'ל גולדברג-פולין, אימו של הירש ז"ל שנרצח במנהרה בעזה בידי מחבלי חמאס, רואה במחאה המשך הכרחי: "העוצמה של הזעקה השקטה יש לה השפעה עמוקה, וראינו זאת ברחבי העולם, בין אם זה היה גנדי או מרטין לותר קינג. בשלב הזה אני לא מבינה איך אנחנו יכולים להיות במקום אחר או לעסוק במשהו אחר. הנחמה היחידה שתהיה לנו לאובדן של הירש היא לקבל את הנשמות היקרות והאהובות האלה בחזרה אלינו".
ביום שישי האחרון, מול מצודת זאב בתל אביב, הפכה המחאה השקטה להמונית. מאות נשים וגברים לבושים לבן חסמו את הכביש בדממה. "אני מסתכלת פה מסביבי ואני כל כך מתרגשת לראות את ההיענות שלכם פה היום", אמרה חירות נמרודי, אימו של תמיר בן ה-20. "אני אימא. אני א-פוליטית. הילד שלי הוא א-פוליטי. וכאימא לאימא, אני רוצה אותו חזרה הביתה".
"לראות את האנשים שותקים איתי, אומר שאף אחד לא שקט. שהכול בוער מבפנים"
חירות נמרודי
רותי הורן, אימם של יאיר ואיתן החטופים, מספרת על הגעגוע לבניה: "אני נמוכה, שלושת הבנים שלי גבוהים. וכל פעם שהם מחבקים אותי, זה חיבוק של דוב. אני מרגישה בטוחה איתם ואני מחכה. אני גם יודעת שהרבה אנשים בממשלה, נראה לי שאין להם לב, אבל יש קומץ שכן, ואני בטוחה שיעשו את הדבר הנכון ויחזירו את כולם. את כולם".
דבורה לשם, סבתה של רומי גונן בת ה-24 שנחטפה ממסיבת הנובה, משתפת בזיכרון האחרון: "אני ראיתי אותה בפעם האחרונה ביום הולדת שלה ה-23. היא אמרה: 'סבתא, טיפלת בי כמו מלכה'. אני זוכרת כל הזמן את המשפט הזה. והיא הלכה והתיישבה. ומשום מה היה נראה לי שהיא מתרחקת ממני כשהיא הלכה והתיישבה. ומאז אני לא ראיתי אותה".
לעתים השתיקה מעוררת תגובות נגד. "השקט הזה, זה מה שהוא רוצה!", התפרץ עובר אורח באחת ההפגנות. "תשברו חנויות! תראו להם מה אנחנו מסוגלים!". אך חירות נמרודי נותרה נחושה: "הוא מדבר את הכאב שלו. אני חושבת שכל אחד מאיתנו מדבר את הכאב שלו בצורה אחרת. אנחנו מנסים בכל דרך אפשרית להגיע ללב של בן-אדם אחד".
אתמול האימהות המשיכו במחאתן השקטה, למרות שאות החיים האחרון מהחטוף עידן אלכסנדר מקשה על השמירה על האיפוק. "זה פשוט טלטלה, כל פעם טלטלה", אומרת ד"ר איילת לוי-שחר, אמה של התצפיתנית נעמה לוי בת ה-20. "זה מצד אחד אות חיים וקריאה, ורואים את הילד, ומצד שני המצב הקשה והנואשות והבדידות, כאילו הוא כל כך קרוב וכל כך רחוק. והבנות שלנו בחיים, ונמצאות שם בגיהינום וסובלות ומחכות שיוציא אותן".
"אני לא שותקת לבד", מסכמת חירות נמרודי. "אני חושבת שלראות את האנשים פה שותקים איתי, אומר לו שאף אחד לא שקט, שהכול בוער מבפנים".