בבוקר שבעה באוקטובר, כבר בשעה רבע לשבע, יצא י' מביתו שבמרכז הארץ לכיוון אוגדת עזה שם משרת במילואים. "למרות שאנחנו רגילים שהוא מוקפץ, הפרידה הפעם הייתה שונה", מספרת אשתו חני, "החיבוקים היו ארוכים יותר והוא אמר לילדים ולי שהוא אוהב אותנו, הוא כבר הבין עוד לפני שיצא לדרך שזה הולך להיות שונה".
י' שמשרת כקצין במילואים בדרגת סגן אלוף, אסף את חברו מ' שמשרת יחד איתו ושניהם יצאו לכיוון דרום. "כשהגענו לנתיבות עצרו אותנו שוטרי יס"מ עם כדור בקנה וחשבו שאנחנו מחבלים. כשהבינו שאנחנו אנשי צבא שנוסעים לכיוון בסיס רעים הם אישרו לנו להמשיך לנסוע" שחזר י'.
השניים המשיכו בנסיעה, עברו את תחנת הדלק באורים והגיעו למרחק של כחמש דקות נסיעה מבסיס רעים, שבאותם רגעים התחולל בו קרב מול מחבלי חמאס. "פניתי שמאלה לכיוון הבסיס ואז הופיעו מולנו שני מחבלים על אופנוע, אחד עם קלצ'ניקוב, אחד עם אר פי ג'י. ישר עשיתי פרסה עם הרכב", נזכר י' בהיתקלות הראשונה שלו עם המחבלים. "אני זוכר שאמרתי למ' שאיתי שזו בטח חוליית המחבלים שמדברים עליה. לא היה לנו מושג בכלל לגבי כמויות המחבלים שהסתובבו שם".
"חשבתי שבקיבוצים יהיה לנו הכי בטוח"
כשהמשיך בנסיעה המהירה שלו במטרה להתחמק מהמחבלים על האופנועים, בחר י' להיכנס לתוך פרדס שהיה באזור. "המחבלים ירדו אחרינו לפרדס והמשיכו לירות עלינו. מהפרדס התחברתי לכביש הדמים 232, כשחשבתי שיהיה הכי בטוח להתחמק מהם באזור הקיבוצים כי אולי תהיה שם משטרה שתעזור לחסל אותם. נסעתי על 140 קמ"ש לכיוון קיבוץ רעים עד שנתקלנו במחסום שהמחבלים הציבו שם לאורך כל הכביש. במחסום עמדו שישה מחבלים ורכב מחורר כולו שחסם לי את הנתיב הימני של הכביש. לחצתי על דוושת הגז הכי חזק שאני יכול, הם החלו לירות עלינו כמו משוגעים, חוררו לנו את הרכב וברגע הזה חטפתי ארבעה כדורים, ברגל ביד ושניים בגב". על הרגע בו הבין שהוא נפגע סיפר י': "לא הרגשתי כבר את הרגלים והרגל עדיין לחצה על הדוושה במהירות של 150 קמ"ש. הסתכלתי על מ' שלידי וגם הוא ירוי בבטן ובידיים". לבסוף הצליח י' לעצור מספיק רחוק מהמחבלים.
רגע לפני שהשניים יצאו מהרכב, הספיק י' להסיר את הדרגות שלו ולשים אותן בתא הכפפות, "חשבתי שעדיף שלא יחטפו אותי בגלל הדרגה שלי אלא עדיף שיהרגו אותי במקום", מ' כבר יצא מהרכב ולא הצליח לזוז מהפציעה. י' זחל אליו ושניהם הסתתרו בתעלה מאחורי הרכב סמוך לכביש. "מרוב חולשה לא הצלחנו אפילו לשים לעצמנו חוסם עורקים. לקחתי את הטלפון והתחלתי לשלוח הודעות לאנשים שיבואו לחלץ אותנו".
בזמן הזה, חני הייתה בבית ששומר שבת ואינה הייתה מודעת למה שקרה לבעלה. אחד השכנים נכנס אליהם הביתה וביקש ממנה שתדבר עם בעלה על מנת לעזור לאחיינית שלו ששהתה באחד הקיבוצים שנפגעו, בעוד הם אינם ידעו באותו הזמן שי' פצוע בעצמו. חני ניסתה להשיג את י' אך ללא הצלחה. היא חשבה שהוא בחמ"ל באוגדה ללא קליטה. "רק אחרי שהשכן השיג אותו בטלפון י' ביקש לדבר איתי וסיפר לי שגם הוא נפצע". באותו הרגע חני החלה לשלוח הודעות ולהתקשר לכל מי שהכירה בתקווה שיוכל לסייע, אך אף אחד לא ידע מה לעשות. לפתע נזכרה באחד החברים של י', גל חורב, שגר באזור ויצא לסייע לו.
ברגעים האלו שכבו י' ו מ' פצועים בצד הכביש ושמעו את המחבלים עוברים ממש לידם. "בכל פעם ששמענו רעש העמדנו פנים שאנחנו מתים וכל פעם אמרתי לעצמי, הנה הסוף". רק בשעה 12 בצהריים הצליח חברו של י' יחד עם עוד מחלצים להגיע אל השניים ולחלץ אותם ברכב ממוגן של הצבא שהגיע לפנות את המבלים ממסיבת הנובה.
י' פונה לבית חולים עם פצעי הירי, נותח, ולאחר מכן החל בתהליך שיקום בתל השומר. חני ליוותה אותו בכל יום במשך חודשיים של השיקום. "תקופה מאתגרת. הילדים נדדו בין בני המשפחה אבל הרגשנו שקרו הרבה ניסים בדרך, כל שינוי הכי קטן יכל להיגמר אחרת", מוסיף י'.
למרבה הצער, הסיפור של המשפחה החזקה הזו לא נגמר כאן. ביום שבו י' עבר לשיקום יום בבית החולים, גילתה חני כי חלתה בסרטן השד. "כשי' עוד היה בשיקום הרגשתי את הגוש בחזה. התחלתי בדיקות וניסיתי להתחיל להבין איך מטפלים בזה. אנחנו מקבלים המון תמיכה ממשפחה וחברים ומעמותת עזר מציון", מוסיפה חני, "היו ימים שי' בא איתי לטיפולים ואחר כך אני איתו".
"ידענו שאנחנו מאוד חזקים כמשפחה. המון הומור מקיף אותנו ואנחנו משתדלים לא לקחת קשה אלא להסתכל על החיים ולבלות". במשך שנים חני הייתה מגיעה כנהגת ג'יפ מתנדבת למחנה הקיץ של עמותת "עזר מציון" ליום כיף למשפחות שאחד מבני המשפחה חולה בסרטן. השנה היא הגיעה גם כמשתתפת מהצד השני של מתמודדת עם המחלה.
"מחנה הקיץ הוא אחד מאירועי השיא של פעילות עזר מציון לטובת משפחות חולי סרטן", מציינת מנהלת ומייסדת "בית אורנית" של עמותת עזר מציון ד"ר ברכה זיסר. "חשוב לזכור שמשפחות אלו חיות במציאות של מלחמה כפולה. כמו כולנו הן חוות את ההתמודדות עם המלחמה, ובנוסף הן מתמודדות עם מחלת הסרטן של אחד מבני המשפחה. במיוחד בשנה הזו אנחנו מתגייסים למענם". חני ובעלה הם דוגמא ומופת לנתינה והענקה לאחר. למרות שחני מתמודדת עם מחלת הסרטן, היה לה חשוב להמשיך ולהיות בצד הנותן. נתינה זו מרגשת מאין כמוה. אני מצדיעה לה ולכל המתנדבים שבוחרים להעניק".
במשך כמה חודשים חני ליוותה בבית החולים את בעלה שנפצע מירי בשבעה באוקטובר. ביום שבו הוא עבר לשיקום יום היא גילתה חני שחלתה בסרטן השד וכעת שניהם מטופלים זה לצד זה. חני שהתנדבה לאורך השנים בעמותת "עזר מציון" כנהגת ג'יפים בימי כיף למשפחות שאחד מבני המשפחה חולה בסרטן, השבוע הגיעה שוב, הפעם כמתמודדת מהצד השני.