בבית בקיבוץ חולית שעומד עכשיו שרוף ודומם, גרו עד 7 באוקטובר שחר ושלומי מתיאס, הורים לרותם בן ה-16 ולשיר ושקד - שהתגוררו אז כבר בדירות משלהן בקיבוץ.
על בית הוריהם, השלושה מספרים: "כולנו הגענו לכאן כדי לנגן בפסנתר". שיר מוסיפה: "זה הבית הכי מואר שאי פעם היית נכנסת אליו. בית שמח. אבא מנגן על פסנתר או מקליט בחדר. בכל מקרה יש ספוטיפיי בטלוויזיה". רותם מוסיף לתאר: "מוזיקה איפה שהוא. בכל דרך אפשרית, פשוט תהיה מוזיקה תמיד".
האב, שלומי, היה מוזיקאי ועבד כמורה למוזיקה בבית הספר היסודי באזור. שחר הייתה גם היא זמרת ויוצרת. מתוך הבית נשמעו כל הזמן קולות נגינה ושירה. הם הכירו בבית הספר למוזיקה "רימון" לפני 25 שנים - שני צעירים עם חלומות ואהבת נפש למוזיקה.
באותה השבת בבוקר, אל תוך השקט בקיבוץ החלו להתערבב פתאום קולות ירי שהלכו והתגברו. "היינו כל אחת בדירה שלה, בשכונה אחרת", מספרת שיר. "אחת ההודעות האחרונות שקיבלנו זה ההודעה של רותם על ההורים, שהם מתו. ואז לשתינו לא הייתה קליטה כל היום. לא ידענו מה קורה עם רותם, מה קורה בקיבוץ, לא היה לנו מושג".
רותם מתאר את שאירע באותו יום שחור בממ"ד שבביתם: "אבא עמד עם פטיש. נשכבתי ואימא נשכבה מעליי. שמעתי אותן צורחים 'אללהו אכבר', הם פתחו את הדלת של הממ"ד כאילו לא הייתה והתחילו לירות. שמעתי את אבא שלי צועק: 'הלך לי היד', בגלל הרימון. אימא שלי מתה ישר. הבנתי את זה כי היא התחילה לפרכס. אבא שלי בשלב הזה כבר מת. שמעתי אותו מתנשם למשך יותר מדקה, נראה לי. מאוד מכעיס אותי, שהם לפחות היו הורגים אותו ולא נותנים לו לסבול למשך הזמן הזה". הוא מוסיף, "לפחות הייתי יכול אולי להגיד לו משהו, שאני חי". לדבריו, אם היו שומעים אותו - היו יורים גם בו.
רותם ממשיך לתאר את מה שקרה אחרי שאירע כבר הנורא מכל: "אחרי כמה דקות הבנתי שהם יצאו. היה שקט אבל החלטתי לא לזוז. הייתי קרוב לשעה מתחת לגופה של אימא שלי, שתוך כדי אני קצת מתכתב עם המשפחה, מסביר להם מה קורה. כתבתי להם 'אימא ואבא מתים, סליחה'". הוא מסביר שאותה "סליחה" הגיעה משום שלא רצה אי פעם להודיע הודעה כזו בוואטסאפ.
"קראתי את ההודעה הזאת, קראתי אותה שוב, קראתי אותה פעם שלישית - ואני בודקת, זה אמיתי? זה לא אמיתי? מה קורה פה?", משחזרת שיר את הבשורה המרה. "אני חושבת ששתינו ידענו שזה נכון, אבל את גם נמצאת בסיטואציה שאין לך מושג מה קורה בחוץ", מעידה שקד. לדברי שיר, זה גם היה הרגע שהבינו שיש מחבלים בחולית.
במשך שעה ארוכה שכב רותם ללא תזוזה בחדר, מתחת לחיבוק האחרון של אימו, שגוננה עליו בגופה. כשהוא פצוע בבטנו וברגלו, הוא מחליט לבסוף לצאת להסתתר בחדר הכביסה שנמצא מחוץ לבית. כעבור כמה שעות, כשהאש נחלשת, הוא מחליט לחזור להסתתר בתוך הבית השרוף, מקווה שאולי לשם המחבלים שעדיין מסתובבים - לא ייכנסו שוב.
התחלתי לשמוע אנשים מדברים בחוץ. אז הלכתי כמה שיותר מהר לחדר של אימא ואבא, ובאותה סיטואציה של בין המיטה ובין הקיר, לקחתי שמיכה וגרמתי לזה להיראות כמה שיותר טבעי - כאילו שזה סתם נפל או שזה על הרצפה, וקיוויתי", הוא מתאר. אלא שאז שמע אחד מהמחבלים עומד ממש מאחוריו - שלא שם לב והמשיך.
רק כעבור 10 שעות רותם חולץ בידי חיילי צה"ל מביתו. אחיותיו חולצו רק בשעות הלילה. בהתחלה התקשו לחזור לבית ההורים, אבל החליטו בסוף שהם רוצים להציל את מה שעוד אפשר מהזיכרונות עם אימא ואבא, מהבית שפעם היה מלא מוזיקה ושמחה. אולם עכשיו הפסנתר הרוס - קלידי הפסנתר לא מנגנים כבר את אותה המנגינה.
שלושת האחים החליטו להגיע לבית הספר "רימון", המקום בו הסיפור של הוריהם החל, כדי לנסות להתחבר אליהם דרך השירים שליוו אותם. ברימון, הם נזכרים בשיר "אימא, כבר מותר לבכות", של נתן אלתרמן, שבאופן מצמרר לפני כמה שנים אביהם בחר להלחין דווקא את השיר הזה. כעת, כשהם מקליטים יחד את השיר - הוא מקבל משמעות נוספת, אישית.
"כשאבא שלנו שר 'אתם יכולים לבכות', זה הכי פוגש אותנו באופן אישי, כי זה החיבוק של אימא ואבא שכאילו אומרים לנו: שחררו, תפרקו, הכול בסדר, אנחנו כאן אתכם". רותם משתף, "התחבאתי, ואסור היה לי לבכות, אז כשאני שומע את אבא אומר את זה שוב פעם, זה כאילו שהוא מדבר אליי".
