שבעה אבות צעירים מוחזקים בשבי בעזה. חלקם לא יודעים אפילו אם הנשים שלהם והילדים בחיים. כבר תשעה חודשים שהילדים הקטנים שלהם גדלים כאן בלעדיהם, מבקשים בכל משאלה שאבא יחזור; טל שהם, עמרי מירן, שגיא דקל-חן, דוד קוניו, אור לוי, אלכס לובנוב ואוהד יהלומי. נשותיהם של שלושה מהם ואם אחד מהם התיישבו יחד, זו לצד זו כדי לזעוק את זעקתן, פעם נוספת, ואולי להתנחם זו בזו;
אביטל דקל-חן היא אשתו של שגיא דקל-חן שנחטף; את בתו, שחר-מזל, שנולדה לאחר שנחטף - עוד לא פגש. שרון אלוני קוניו, אשתו של דוד קוניו ואימן של אמה ויולי קוניו, נחטפה עם בנותיה ובעלה דוד - שעודנו בשבי חמאס. לישי מירן-לביא היא אשתו של עמרי מירן שנחטף לנגד עיניה ולנגד עיניהן של בנותיה. גאולה לוי היא אימו של החטוף אור לוי; היא כאן כדי לזעוק גם את זעקתה של אשתו של בנה, עינב, ואם נכדה, אלמוג, שנרצחה ב-7 באוקטובר.
איך זה עם הילדים? הם שואלים? זה בשיח היום-יומי?
לישי מירן-לביא: "אצלנו השיח הוא יום-יומי. כל השעות שהיינו בנחל עוז והיינו בני ערובה, רוני הייתה על עמרי כל השעות האלה. בעצם הוא נתלש ממנה, נלקח ממנה. והיא זוכרת הכול ועדיין מחכה. היא בהתחלה אמרה שאבא הלך לטיפול, כי עמרי מטפל שיאצו. אחרי שבועיים היא אמרה פשוט שאבא הלך לאיבוד. השלמנו לה וסיפרתי לה שאבא נמצא במקום שנקרא עזה. ואת עלמא היינו צריכים ללמד להגיד 'אבא'".
אביטל דקל-חן: "בר היא בת שבע, ילדה שגם חוותה קושי מאוד גדול בתוך הממ"ד. תחשבי שאנחנו היינו בממ"ד משש וחצי בבוקר עד השעה ארבע, כשאני עם שתי ילדות קטנות ובחודש שביעי, מחזיקה את הידית תוך כדי שיש ירי מאוד חזק בתוך הבית. ובר, יש לה את השאלות הכי קשות: 'אימא, מתי את חושבת שאבא יחזור? את חושבת אולי זה יהיה עוד חמש שנים? את חושבת שאני אחיה כשהוא יחזור?' אלה שאלות שבסוף אני צריכה לקחת את הכאב רגע ממנה ולמצוא תשובה עכשיו, מה עכשיו אני אומרת לילדה".
שרון אלוני קוניו: "כשלקחתי את הבנות למשפחה של דוד בכרמי גת לארוחת שישי, ודוד, למי שלא יודע הוא גם תאום זהה. הם ראו אותו דבר ראשון כשהן נכנסו ולשנייה אחת את ראית בעיניים שלהן את המבט שזה אבא. הן קפאו. אחרי שנייה הן הבינו שזה לא. והתפרקו. כל הזמן מפחדת שיגיע הרגע הזה שאם הם יחזרו ומתי זה יהיה, הם יזהו את הבנות? הבנות יזהו אותו? מי יודע באיזה מצב הם".
גאולה לוי: "אלמוג הוא לבד בלי אימא ובלי אבא עכשיו והוא גדל עם מבוגרים. זה אחרת לגמרי. עצוב כל כך. אתמול הוא אכל משהו ועמד לו בגרון ואני אמרתי, 'אוי'. והוא אמר, 'סבתא, אני בסדר'. הוא פתאום איש כזה. הוא פתאום ילד גדול. הוא פתאום מדבר כמו מבוגרים".
שרון אלוני קוניו: "אני חגגתי... ציינתי, קשה לי להגיד 'חגגתי', יום הולדת ארבע לבנות. לכל אחת יש נר לבקש משאלה. 'ביקשתי שאבא יחזור מעזה', שתיהן אמרו. זה לא עולם שחשבתי שזאת תהיה המשאלה או הרגשות של הילדות שלי בגיל ארבע".
לישי מירן-לביא: "זה נמצא בכל מקום. רוני רואה בלון צהוב, זה כדי שאבא יחזור. כל דבר צהוב שהיא רואה זה מסמן שאבא יחזור. כל נר שנדלק, זה לבקש שאבא יחזור. זה לחיות איתן כל הזמן את הדיסוננס. להשאיר אותן בשמחה ועם המון תקווה".
שרון אלוני קוניו: "שירגישו את הגיל האמיתי שלהן ולא את הגיל שהן הפכו בעל כורחן להיות בו".
מה אתן חושבות על העסקה שמדברים עליה?
לישי מירן-לביא: "מאוד קשה לי. מדברים על עסקה שהיא מחולקת לשלבים אז סביר להניח שבשלב הראשון הגברים שלנו לא ישתחררו. עכשיו, מי מבטיח שהשלב השני יתקיים? אני לא רוצה להיות חלק משלבים. הגברים האלה הם אבות לילדים, ואם יש משהו יותר הומניטרי מזה? למה אני צריכה להיות באחרונים או ב'תור'? מה, יש תור לדבר הזה? יש מחיר לדבר הזה? עד שכבר מגיעים לעסקה, כבר תעשו אותה כמו שצריך".
שרון אלוני קוניו: "הדעה שלי קצת אחרת כי אני מוכנה 'על פניו' לשלבים האלה. אבל, כל השלבים צריכים להיות תחומים בזמן, כי אם זה לא יהיה תחום בזמן - אנחנו ניגרר עם זה שנים. די, אני כבר לא יכולה לשמוע על זה. הלב שלי לא מסוגל להכיל עוד פעם של 'אופטימיות זהירה' על עסקה שמשמשת ובאה, ומשהו קרס".
להרגשתכן, הממשלה עושה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותם?
לישי מירן-לביא: "אני מרגישה שאף אחד לא עושה כל מה שהוא יכול, בצורה מאוד-מאוד כנה. מבחינתי, אם כולם היו עושים מה שהם יכולים, אז הם היו פה כבר. זה לא מספיק".
גאולה לוי: "גם העם לא עושה מספיק. כשהיה 'קפלן', היו המונים ברחוב. כשהיה 'קוטג', היו המונים ברחוב. מה קורה עכשיו? תראו כמה אנשים יש בפנים. איפה כולכם? אז יפה מאוד, אז שמים דסקית וחולצה, אבל לא כולם איתנו. לא כולם יוצאים".
לישי מירן-לביא: "רוני אומרת כל לילה 'לילה טוב' לאבא. זה קורע את הלב לראות את עלמא מצביעה על תמונה ואומרת, 'אבא' ונותנת לתמונה נשיקה. אבל הן לא מוותרות, ולי ולנו אין את הפריווילגיה ואין את האופציה הזאת. הם יחזרו".
אביטל דקל-חן: "בר לא מוותרת. נכון שהיא מפורקת, אבל אנחנו נמשיך, עד ששגיא יחזור. זה ממנה אני לוקחת גם כוחות. אני לא מאבדת תקווה לרגע. ואני רוצה שהוא ויתר החטופים יחזרו הביתה".
גאולה לוי: "מחכה לראות אותו פוגש את הבן שלו. ונורא-נורא פוחדת שאני לא ילדה כבר, שאני אראה אותו, שאני עוד אצליח לראות אותו".
שרון אלוני קוניו: "הבטחתי לו שם, אני לא אפסיק להילחם עליו עד שהוא יחזור. אין לי עוד מילים. פשוט צריכה אותו כבר. יותר מדי זמן כבר".