ספיר כהן נחטפה מקיבוץ ניר עוז על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, יחד עם בן זוגה סשה טרופנוב. עתה החליטה לספר, בפעם הראשונה, על רגעי התופת שחוותה בשבי. היא בת 28 מקריית אתא, שוחררה ביום האחרון לעסקת החטופים, ובמהלך הימים האיומים שעברו עליה במנהרות היא פגשה את מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר.
"אני לא אשקר, אני לא מרגישה כלום", אומרת ספיר כשהיא חוזרת לקיבוץ ניר עוז ההרוס, שממנו נחטפה לפני כ-7 חודשים, "יכול להיות שכאן עברתי את הדבר הכי נורא, מבחינתי, וזה מה שנתן לי סוג של שקט כזה אחר כך, כי הבנתי שלא יכול להיות יותר גרוע".
באותו בוקר שישי, 6 באוקטובר, שכנעה ספיר את בן זוגה סשה לוותר על סוף שבוע רגוע בדירתם ברמת גן ולהדרים - לבקר את הוריו בניר עוז. "היה סוף שבוע רגיל לגמרי", מספרת ספיר, "אני זוכרת שאני כל פעם יוצאת מחדר האירוח ומצלמת את הנוף, ומה שעבר לי בראש זה איך במקום כזה יפה יש מלחמות כאלה".
סשה וספיר, בני אותו גיל, הם זוג מהנדסים טרי ומאוהב שהיה מעט יותר משנה יחד. "הכרתי את סשה לפני שנה וחצי באפליקציה - איך שראיתי את הפרצוף הזה, ישר עשיתי לייק, בלי לחשוב פעמיים", היא משחזרת בחיוך. "זה הגבר היחיד שרציתי בחיי".
היא חוזרת לשבת השחורה ומספרת על רגעי האימה בהם שמעו את האזעקות: "פתאום אני שומעת, "צבע אדום, צבע אדום, מבול של רקטות. אחר כך אנחנו שומעים כניסה של מחבלים. עשרה מחבלים מול הפנים שלי - הם לקחו אותי, ככה. פשוט הוציאו אותי".
כשהמחבלים מוציאים את ספיר אל מחוץ לממ"ד היא רואה את סשה, תופסים אותו מחבלים חמושים והפנים שלו מדממות. "הוא מסתכל אליי וצועק 'לא, לא' - זאת הפעם האחרונה, התקשורת האחרונה שהייתה ביננו. לא הצלחתי להגיד כלום, לא רציתי לומר מילות פרידה", משתפת ספיר בכאב.
ספיר נחטפת לעזה על ידי מחבלים חמושים, רק עם כותונת הלילה שעל גופה. ספיר מתארת כי דקות ספורות לאחר מכן האינטואיציה שלה עמדה למבחן ראשון: "עברנו את הקיבוץ, והגענו למקום שמצד אחד הייתה דרך עפר ומצד שני אם ממשיכים ישר - זה לעזה. הבחור רצה לקחת אותי לדרך העפר ואני העדפתי להיחטף, להמשיך לעזה - הוא היה עם נשק ואני הייתי עם כותונת, בטוח לא עובר לי משהו טוב בראש".
כשהגיעו לעזה, ספיר משחזרת, המון זועם קיבל את פניה: "מרביצים לי ממש חזק, אני צריכה להגן על עצמי עם הידיים, אני מתפללת לאלוקים בבקשה שישמור עליי, שאני לא רוצה למות פה. כל הגוף שלי היה סימנים כחולים". בשבוע הראשון לשבי, ספיר הוצמדה לחטופה סהר קלדרון. יחד הן שהו בדירה עם אבטחה צמודה. שני המחבלים ששמרו עליהן צילמו אותן בניגוד לרצונן, צחקו עליהן וקיללו אותן. בלילות הם היו נועצים בהן מבטים ועושים תנועות מגונות עם הידיים.
"את שומעת הפגזות מאוד חזקות, את לא יודעת מתי תיפגעי, את לא יודעת אם המחבלים יירו בך או יעשו לך משהו", ספיר חוזרת ומספרת על רגעי האימה. "הבנתי שאני לא רוצה להעביר פה את פרק החיים האחרון שלי בפחד, אני רוצה להיות משמעותית, לתת תקווה".
ספיר מדגימה את הפעולות שלה לאחר תובנה זו: בפעם אחת, אחד החטופים נתקף פחד איום מכך שהמחבלים עלולים להרוג אותו בכל רגע וספיר הצליחה להרגיע אותו ולגרום לו לחוש אופטימיות - בתנאים בלתי אפשריים. בפעם אחרת, היא מספרת שהיא וסהר קלדרון היו רעבות מאד: "אמרתי לסהר 'אל תדאגי, עכשיו אנחנו יוצאות למשימה'. היה שם איזה חדר שידענו שהם מחזיקים בו את כל הפיתות. לקחנו כמה והחבאנו מתחת לחולצה, אנחנו רצות ואוכלות אותן - רגע לפני שהמחבלים הגיעו".
בעקבות השהות בדירה רעועה בשעה שצה"ל מפציץ, המחבלים הורידו אותן למנהרות. ספיר מתארת אותן מלאות כינים, טחב ועובש: "הכל היה רטוב ומסריח, והמחבלים שרו שירים על כיבוש ישראל, קיללו. כשהלכנו במנהרות, ראיתי פתאום 20 אנשים צפופים, ישנים כמו סרדינים - זאת הייתה המנהרה של המבוגרים, כולם שוכבים, חיוורים ונראים כמו מתים".
ספיר נזכרת שאחד החטופים התעורר לילה אחד מסיוט והתחיל לצעוק מתוך שינה. היא פוגשת שם את עופר קלדרון, אור יעקב ודוד קוניו. מבודדים הם הופכים לקבוצה. "הקבוצה נתנה לנו כוח, יש ימים שמישהו נופל ואז כולם מרימים אותו. דואגים אחד לשני ומנסים לשמור על תקווה וגם על הגנה", ספיר מדגישה ומוסיפה: "כבודדים יש פחות כוח ואם המחבלים מזהים איזו חולשה אצלך אז הם מיד באים כמו חיות טרף".
לאורך כל הזמן שבו ספיר נמצאת בשבי, היא לא יודעת מה עלה בגורלו של סשה. את לנה, אימו של סשה פוגשת את ספיר לראשונה אחרי שבועיים באחת המנהרות. "היא התחילה לבכות וסיפרה שהייתה בטוחה שסשה ואני לא בחיים", ספיר משתפת, "סשה כתב לה 'פורצים לנו את הדלת', זאת הייתה ההודעה האחרונה שלו - אז ברגע שהיא ראתה אותי היא פתאום קיבלה תקווה מאוד גדולה".
"יום אחד המחבלים קראו לי לראות טלוויזיה, זו הייתה העצרת בתל אביב והיו שם אלפי אנשים - מאוד שמחתי לראות את זה", היא מספרת בהתרגשות. "אבל מה שהפתיע אותי עוד יותר זה שאחד המחבלים אמר 'כשהיהודים כולם ביחד הם חזקים, אבל אנחנו נחכה בסבלנות ואז יהיה שם בלגן מאוד גדול בעם הזה' - הם יודעים שהנשק הכי גדול שיש נגדנו זה אנחנו", ספיר נאנחת בעצב.
לקראת השחרור שלה, ספיר פגשה את מנהיג חמאס. "ואז ראיתי את סינוואר, מבחינתי זה עוד מחבל שעבר שם, זיהיתי אותו רק כשחזרתי לארץ, כשראיתי את הפרצוף שלו בכל מקום. אז הוא נכנס למנהרה ושאל אותי אם אני חיילת - עניתי שלא. ואז הוא עבר לסהר ולאור, ואמר 'תכף אתם תשתחררו'. ואז הוא יצא". למרות החשש של ספיר מהמפגש עם סינוואר, ולמרות שלא ענתה על הקריטריונים היבשים של העסקה, ספיר שוחררה בפעימה השביעית - אחרי 55 ימים בשבי. "נפרדתי מעופר, דוד ואיתן. לא באמת האמנתי שאני יוצאת הביתה, חיבקתי את כולם, ראית אותם עם דמעות בעיניים כשיצאתי", היא משתפת.
ספיר כואבת את היעדרו של סשה כשהיא נמצאת לבדה בדירתם, החפצים שלו נותרו מיותמים: "הדירה בלעדיו חסרת משמעות, אין לי מה לעשות פה. אני כל כך מחכה לו שיחזור כבר - אני מאוד אופטימית כי הוא שורד אמיתי, יש לו את כל התכונות של שורד אמיתי".
כשהיא נשאלת על עסקת חטופים, ספיר משיבה שהמחשבה על עסקה לא מרפה ממנה לרגע מאז שחזרה: "אני הולכת לישון עם זה, אני רוצה איכשהו לעשות משהו שיגרום לשחרור החטופים. עוד פעם התחיל הפילוג - שמעתי הרבה פוליטיקאים אומרים 'אחדות, אחדות', הם יודעים לדבר על זה אבל בסוף ההחלטות שלהם יוצרות פילוג". היא משתפת את העמדה האישית שלה, שמתחברת למה שאמרו לה המחבלים במנהרות חמאס: "מה שיקרב את העסקה הזאת, ומה שיגן עלינו מפני השבת השחורה הבאה - זה לא פירוק חמאס, אלא איחוד של עם ישראל. אם היום הזה יגיע - אני אגיד תודה רבה על כל יום שהייתי בעזה".