עדה שגיא, פעילת השלום שנחטפה לעזה באכזריות מביתה ב-7 באוקטובר ושוחררה לאחר 53 ימים, סיפרה היום (רביעי) בריאיון לערוץ ה-BBC הבריטי כיצד החוויות הקשות שעברה גרמו לשבר מוחלט באמונתה ששלום אפשרי בין ישראל והפלסטינים: "היום אני כבר לא מאמינה בשלום".
בריאיון הראשון שלה בבריטניה מאז ששוחררה בנובמבר, תיארה עדה שגיא בת ה-75, כיצד הוחזקה בדירה בעזה, ובראי הדברים הוסיפה: "אני לא מאמינה בשלום". שגיא ששימשה מורה לערבית ולעברית במשך שנים רבות כדי לקרב לבבות בין ערבים ליהודים, אמרה כי "היום אני מבינה שחמאס בכלל לא רוצה בשלום".
שגיא התגוררה במשך עשרות שנים בסמוך לרצועת עזה, בקיבוץ ניר עוז, בניסיון לסייע למאמצי השלום בין ישראלים לפלסטינים, בין השאר באמצעות הוראת השפה הערבית לישראלים, על מנת שיכירו את שפת שכניהם. בסתיו 2023 תכננה שגיא לטוס ללונדון כדי לבקר את בנה נועם וכדי לחגוג את יום הולדתה. אך כל זה השתנה לחלוטין ב-7 באוקטובר.
פעילת השלום קראה במהלך הריאיון לממשלת ישראל לחתום על עסקת חטופים עם חמאס כדי להשיב את החטופים: "ישראל צריכה לעשות את העסקה - להחזיר הביתה את כל החטופים האלה שהם חיים וגם מתים".
בריאיון תיארה שגיא כיצד ארגון הטרור שילם לסטודנטים בעזה כדי לשמור על החטופים: "שמעתי אותם אומרים... זה 70 שקלים ליום. זה הרבה כסף בעזה כי אין להם עבודה. ואם יש לך עבודה שלא ניתנת על ידי חמאס - זה לא יותר מ-20 שקלים ליום".
"בכל דפיקה בדלת את חושבת שמישהו בא לקחת אותך", תיארה שגיא את התחושות בשבי חמאס, "כשהחטופים שמעו שיש עסקה ושהנשים המבוגרות ישוחררו, היא אמרה שאחת הנשים ששוחררו בסופו של דבר - הייתה 'מבועתת' שאולי היא צעירה מכדי להיכלל בה". היא מספרת כי היא "לא האמינה" כשנאמרו להם לבסוף המילים: "אתם הולכים הביתה".
אבל אז, כשכבר נלקחו מח'אן יונס, שם הועברו אל הגבול, פתאום הכניסו אותם מחבלי חמאס אל בית החולים נאצר בדרום הרצועה ואמרו להם: "אתם נשארים כאן". אלו ששמרו עליהם באותה העת בבית החולים, סיפרה שגיא, אמרו לחטופים כי "הם לא מעורבים, אלא רק מקבלים כסף על כל אחד מהם".
שגיא סיפרה לערוץ הבריטי כי בימים אלו היא כותבת ספר ועובדת עם ילדים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז: "זה גורם לי להרגיש טוב שאני יכולה לעזור לאנשים אחרים". היא הוסיפה כי היא מעוניינת להמשיך ולדבר על החוויה הקשה שעברה, למרות הרגשות העזים שהדברים מציפים בקרבה: "איבדתי את הבית שלי. איבדתי את החופש שלי - כל המקום שאליו הייתי צריכה לחזור. הקיבוץ, הכל הרוס. בכיתי, אני לא 'אשת ברזל', כמו שכולם אומרים. לפעמים לבכות זה טוב. אימא שלי הייתה אומרת שלבכות זה מנקה את העיניים".