בית הספר הריאלי בחיפה וישיבת ההסדר בירוחם נחשבים לשניים ממוסדות החינוך המובילים בישראל. מאז 7 באוקטובר, הריאלי איבד 9 מבוגריו וישיבת ההסדר 8. ביקרנו בשני המקומות הללו, השונים כל כך, שהפכו שותפי גורל - ושוחחנו עם המנהלים והתלמידים שסיפרו על התחושות הקשות בתקופה זו - אך גם על ערכי ההקרבה והמנהיגות שרכשו.
סיפורי מלחמה - סיקור N12
- החטופה שחזרה במצב הקשה ביותר מדברת
- "ראיתי 11 לוחמים שחטפו RPG, הרגשתי שחבריי הצילו אותם"
- "כשהכול התחיל בדיוק תכננתי ירח דבש"
- "הבת שלנו ליטפה לו את היד ונפרדה ממנו"
"החלק הכואב בקיר הזה הוא הלוחות הריקים"
מנדי רבינוביץ', מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, סיפר על המקום הכי קדוש בקמפוס - קיר הזיכרון. 316 מבוגרי בית הספר הזה נפלו במערכות ישראל או נרצחו בפעולות איבה - עוד מלפני קום המדינה. המספר לכאורה אינו מפתיע, שכן בית הספר הריאלי הוקם לפני יותר ממאה שנים בעיר הכרמל הירוקה, והפך עם הזמן בית גידול למנהיגים ולקציני צבא - אך גם סמל לחינוך חילוני ליברלי. "החלק הכואב בקיר הזה הוא הלוחות הריקים", שיתף מנדי. "אנחנו מסתכלים עליהם ומקווים שלא נצטרך לעשות שום דבר".
למרות תקוותו של מנדי, על הקיר ייחרטו שמותיהם של תשעת הנופלים במערכה הנוכחית - בוגרי בית הספר: רון ויינברג, סרן דקל סויסה, רס"ן רועי מלדסי, רס"ן ג'מאל עבאס, רס"ן אריאל בן משה, רס"ל עמית פלד, רס"ן רועי צ'אפל, סמל אמיר איל וסמל ראם בטיטו זיכרונם לברכה.
"מחנכים את התלמידים לקחת אחריות ומנהיגות"
סמל ראם בטיטו ז"ל, בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי, נהרג בקרב הגבורה שניהלו לוחמי גולני עם מחבלי החמאס בקיבוץ כיסופים. דיקלה ואופיר, הוריו של ראם, מקיימים קשר צמוד עם המקום שבו עוצבו ערכיו של בנם, בית הספר הריאלי - שהיה לביתו השני. "אם הייתה ניתנת לו זכות הבחירה לגבי איך המוות שלו צריך להיראות - הוא היה בוחר את הסיטואציה הספציפית הזאת", שיתפה דיקלה בכאב.
מנדי, מנהל בית הספר, נשאל לגבי התחושות במוסד החינוכי - האם לא קיים כובד נפשי מעצם העובדה שהתלמידים מתחנכים להסתער ראשונים, ובמקרים מסוימים לאבד את חייהם. "אנחנו מחנכים את התלמידים שלנו לקחת אחריות ומנהיגות, לא להיות ששים אלי קרב", הבהיר מנדי. "אך זה נכון, להיות בדרג המסתער ובעמדות החוד - יש לזה מחירים".
"אנחנו מחנכים לתשומת לב, הקשבה - ולכך שיש רגעי הקרבה"
בצדה השני של הארץ, קיימת ישיבת ההסדר בירוחם. היא הוקמה לפני כשלושה עשורים בעיירה הקטנה שבנגב והייתה עד מהרה לאחד ממעוזיו הנחשבים של הציבור הדתי לאומי. הרב אוריאל עיטם, אחד מראשי הישיבה, סיפר על הנופלים שחונכו במקום: "הראשון, סמל אריאל אליהו ז"ל, תלמיד השנה השלישית. השני, רס"ל ינון פליישמן ז"ל, שריונר ובוגר הישיבה. השלישי, לוחם גבעתי סמ"ר איתן רוזנצוויג ז"ל, תלמיד השנה הרביעית. הרביעי והחמישי, שנפלו יחד, הם סמל יקיר ידידיה שינקולבסקי ז"ל וסרן איתן פיש ז"ל - שניהם לחמו באותו הטנק ונפלו בעזה. השישי והשביעי, רס"ם גדעון אילני ז"ל ורס"ר אלישע לוינשטיין ז"ל - שניהם אבות לשישה ילדים".
הרב חיים וולפסון, גם אחד מראשי ישיבת ההסדר בירוחם, סיפר על סרן איתן פיש ז"ל: "הוא יצא הביתה לכמה שעות, והשאיר ציור שבו הוא כלוחם שריון בחטיבה 188 מחזיק ביד אחת את החרב המונפת של החטיבה, וביד השניה - ילד חטוף שהוא שחרר. הציור כל כך עדין ומלא בתמימות". ראשי הישיבה לא ידעו בעת השיחה עם חדשות 12 שכעבור כמה שעות הם יקבלו את ההודעה הקשה על נפילתו של עוד בוגר, השמיני במספר, לוחם גבעתי סמ"ר אפרים יכמן ז"ל.
הישיבה קיימת 31 שנים, ועד היום 30 שנה לא היו נופלים שהתחנכו בה, למעט בוגר אחד שנהרג בפיגוע - כך סיפר הרב וולפסון. הרב עיטם סיפר על התחושות: "זה כאב גדול מאוד, מצד שני זו תחושה עמוקה של הערכה לאנשים שעשו את מה שהם מאמינים בו - את מה שהתחנכו עליו פה. אנחנו קודם כל חפצי חיים, אין פה מצ'ואיזם - אנחנו מחנכים לתשומת לב, הקשבה ולכך שיש רגעי הקרבה".
"אם אחינו נלחמים בקרב ומוכנים למות - אז אנחנו גם שם"
לפני שבועות ספורים ניצבו שני מוסדות החינוך היוקרתיים האלו בשני צדי המתרס שיצרה המהפכה המשפטית - ואז הגיעה השבת השחורה. שאלות חדשות, קיומיות והרות גורל צצו ועלו בכיתות הלימוד ובתי המדרש. למרות הכול, בפגישה עם תלמידי שני המקומות ניתן לראות שישנם קווי דמיון מדהימים להפליא. יותם רז קרסו, תלמיד י"ב בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי, שיתף: "אנחנו לא מקדשים את המוות, אנחנו מקדשים את החיים - זה אומר גם חיים של אחרים". רחוק משם - עמינועם קפלן, תלמיד הישיבה בירוחם, כאילו המשיך אותו: "מאז היותנו ילדים, חונכנו בבית ובמוסדות בהם למדנו על השותפות שיש לנו עם שאר העם - גם בנשיאה של האלונקה. לפעמים זה מתבטא במוות, אך אם אחינו נלחמים בקרב ומוכנים למות - אז אנחנו גם שם".
המחיצה התפרקה
אם ישנה מסקנה אחת אופטימית שאפשר לקחת ממה שהצעירים האלו אומרים, היא שלמרות חילוקי הדעות הפוליטיים ותפיסות העולם השונות, הם חונכו על אותם ערכים המנהיגות. הם מוכנים להקריב - אך חפצי חיים. חדורי תחושת שליחות - אך לא ששים אלי קרב. הטרגדיה שנחתה עלינו ב-7 באוקטובר פירקה את המחיצה בין שני המחנות. הלוואי שהפוליטיקאים ועסקני השנאה למיניהם לא יקימו את המחיצה הזאת מחדש.